החוויה הדתית של א.ד. גורדון
החוויה הדתית של א.ד. גורדון
social
facebook whatsup email tweeter
31.12.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אהוד בנאי: א.ד גורדון רצה שההתיישבות החדשה בארץ ישראל לא תתפרק לחלוטין מערכים יהודיים, שאותם הוא ראה כנשמת העם. הגשרים שגורדון בנה בכתביו חשובים ומהותיים לנו בזמן הזה, במקום הזה. בהחלט אפשר לומר שהנר שלו עדיין בוער"
"ד"ר צבי צמרת: א. ד גורדון טען פעם כנגד הדתיים המוסדיים שאינם מצליחים לגלות את האור הגנוז בכתובים משום שהם מגיעים אליהם עם כלים ישנים, ממוסדים. בעצם הוא אמר לכל אדם: פתח את עצמך, פתח את עצמך לכל האורך – כיחיד, כבן משפחה, כבן קהילה, כחלק מן העם"
הוא עלה לארץ בגיל 48, הצטרף לקיבוץ הראשון ולא עבד בשבת: כמעט מאה שנה אחרי מותו, א.ד. גורדון ממשיך להשפיע על השדה התרבותי המקומי, ובעיקר לאתגר את הפרדה המקובלת בין דת לחילוניות

"החינוך הוא הדרך, האדם – המטרה"; "ארץ נקנית בחיים, בעלייה, בעבודה ויצירה"; "העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ, אנו מעמידים הכל על העם".

 

האיש שאחראי לשלושת הציטוטים הללו, וללא מעט אמרות שפר עקרוניות אחרות, הוא אהרן דוד גורדון, ההוגה ואיש העלייה השנייה המוכר יותר כא.ד. גורדון. בציטוטים האלה, כפי שאומר החוקר ואיש החינוך צבי צמרת, ניכר האופי המיוחד של תפיסת הלאום והקהילה של גורדון. "לאומי אצל גורדון הוא ההפך מלאומני", קובע צמרת. "ב'עם-אדם', המאמר הידוע ביותר שלו, גורדון מתאר ספירלה של ההווי האנושי: יחיד, משפחה, קהילה, עם, אנושות – לכל אחד מהם הוא נותן דגש, והם כולם ביחד. חובותיו של העם בנושאי מלחמה ומוסר דומים לחובותיו של היחיד בנושאי חברתיות ומוסר. כמו שליחיד אסור לרצוח, לעם אסור להרוג. בזמננו, כשאומרים לאומי, זה לא מתחשב באחר, בלאום אחר - בדיוק ההפך. כלומר, אנשים כיום לא מבינים את המושג הגורדוני 'לאומי-דתי'".

 

אולי יעניין אותך גם “לְחַדֵּשׁ שֵׁם בְּצוּרַת חֲוָיָה״* -בנאי_אורח-לשבת_צילום-אורית-פניני האירוע התקיים ביום חמישי,
21:00 / 16.1.20
“לְחַדֵּשׁ שֵׁם בְּצוּרַת חֲוָיָה״*

 

כמעט מאה חלפה מאז הלך גורדון לעולמו. הוא זכור עדיין כציוני, כמורה דרך, כאיש תנועת העבודה. בירושלים, בתל אביב, בחיפה, אבל גם בבאר שבע, בנהריה, בטבריה ובראשון לציון - (כמעט) בכל עיר ישראלית - נמצא רחוב, לא-צדדי, על שמו. גם בתנועות הנוער ובתיכונים עדיין לומדים נערים ונערות פסקאות מתוך חיבוריו. מדי פעם בפעם מתפרסמת רשימה שסוקרת את דמותו המרתקת. גורדון אומנם נוכח, ואולם את הגותו המורכבת, המסקרנת, את השקפת עולמו העשירה, קשה להעמיד על רגל אחת או לייצר ממנה טעימה על קצה מזלג. "הוא חי חיי מחשבה אינטנסיביים", ספד מעל קברו חברו יוסף אהרונוביץ, והוסיף "יחד עם זה... הוא ידע לרקוד עד כלות הרוחות". ואכן, על אף אופיו האינטלקטואלי המובהק, הרי שבמחשבה עצמה, בהכרה השכלית, לא היה די. לא לדידו. "ההכרה היא חלק, החוויה היא הכל", כתב בחטיבה השמינית של החיבור 'האדם והטבע'. "... 'חיים', 'חַיות', חִיות', 'חיוניות', 'כוח חיים', 'רוח חיים', אינם הולמים... באין ברירה, אתרשה לחדש שם בצורת חוויה".

 

מי שכתב מילים כאלה ודאי היה מרוצה לגלות שבחלוף הדורות נמשכים לדמותו לא רק קוראים, אלא גם מוזיקאים. נהוג לצטט אותו כמי שצוואתו שבעל-פה הייתה לחזור ולקרוא בכתביו "רק... באותה המידה שנשאר בהם ערך חי". בסוף החודש הקרוב תעלה לבמת בית אבי חי הרבה תמר אלעד אפלבאום, ואיתה אהוד בנאי ונגניו, באירוע שכותרתו ודאי הייתה משמחת את גורדון: "אורח לשבת: א.ד גורדון". לא אירוע סלוני, לא מיושב ולא ספרותי למהדרין, אלא אירוע שיש בו, מלבד הקריאה והדיבור, גם מוזיקה חיה.

 

 

דת, מוסר ויופי

 

"דמותו של גורדון תמיד ריתקה אותי", מספר אהוד בנאי, שגם כתב על הזיקה שלו לגורדון בספרו 'זה המקום'. "בהרבה מובנים הוא הקדים את זמנו. הוא דרש מעצמו ומהסובבים אותו להתמקד במה שקורה כאן ועכשיו; לא להיות עסוק בתכנון החיים, אלא לחיות את החיים לעומקם בכל רגע נתון. הוא היה מעין נביא לחלוצים אנשי העלייה השנייה, אבל ההשקפה שלו על היהדות הייתה שונה משל כולם. הוא רצה שההתיישבות החדשה בארץ ישראל לא תתפרק לחלוטין מערכים יהודיים, שאותם הוא ראה כנשמת העם. הגשרים שגורדון בנה בכתביו חשובים ומהותיים לנו בזמן הזה, במקום הזה. בהחלט אפשר לומר שהנר שלו עדיין בוער". 

 

בנאי איה אליה
אהוד בנאי. (צילום: אביר סולטן, פלאש90)

 

שני הכוחות שבנאי מזכיר נוכחים גם בביוגרפיה של גורדון. הוא גדל באזור וילנה להורים שומרי מצוות, היה בעל השכלה תורנית בצד השכלה כללית ושלט בשפות רבות. הוא ניהל אורח חיים מסורתי ובה בעת היה ציוני נלהב. "גורדון לא מגדיר את עצמו בכלל", אומר צמרת, "אבל הוא חוזר ומדבר על כמה נושאים. למשל, שלושה רגשות מציינים אצלו את הייחוד של האדם: הרגש הדתי, הרגש המוסרי ורגש היופי. הרגש הדתי עולה על כולם. הוא משמש לכול נקודה הנדסית. ועם זאת, הוא יחזור ויעיד על עצמו שאינו איש דתי".

 

במאמר שכותרתו "ברדיצ'בסקי, ברנר, גורדון והשבת" עמד צמרת על תפיסת השבת הייחודית של גורדון לעומת אלה של בני תקופתו, הסופרים י.ח. ברנר ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי. על הקשרים בין השבת של ברנר או ברדיצ'בסקי לזו של הוגה רליגיוזי כגורדון הוא אומר: "ברנר וגורדון היו ידידים. ידידים-יריבים. גורדון העריך את ברנר כאיש אמת וכסופר מוכשר, אבל כאב בליבו על כל מיני התבטאויות של ברנר. אצלו, ברנר, השבת היא עניין סוציאלי; היא ההכרח לדאוג לרווחתו ולשלוות רוחו של העובד. על פי ברנר, כל יחיד יכול לקבוע בעצמו מתי הוא ינוח ומה היא מנוחה מבחינתו. 'שולחן ערוך' לא הטריד אותו. ברדיצ'בסקי הוא מקרה מורכב יותר. מצד אחד, הוא התכחש לשבת. ברדיצ'בסקי כתב 'תנו לנו לשאוף רוח בנשמתנו מתי שאנו רוצים, תנו לנו את היום הראשון ולא האחרון של השבוע', מצד אחר, הוא גם כתב 'גם אדם גביר רוח לא יכול לברוא לעצמו את השבת'.

 

גורדון לא כותב על השבת באופן מובחן או נפרד; הוא כותב על מועד ועל חג, והשבת כלולה בתוך זה. בכל שנותיו בארץ הוא שמר על קיום מצוות, הקפיד במשך כל שנות חייו לא לעבוד בשבת, לא להבעיר אש בשבת, לא לנסוע בשבת. אבל קידוש השבת אצלו לא היה רק דרך תפילה, אלא דרך טיול (שגם כרוך בחילול מסוים של השבת, לפחות על פי התפיסה המסורתית שלה), דרך שירה וריקוד. מספרים עליו שהיה זקן כשהגיע לארץ, ובאמת הוא עלה לארץ כשהיה בן 48 עם חניכיו, צעירים בני ובנות 18, וגורדון היה רוקד ושר איתם שעות".

 

 

בלי תפילין, עם טלית

 

במאמר שלך אתה מכנה את הדתיות של גורדון כ"חופשית וספונטנית". גורדון, אתה טוען, תר אחר "דתיות חדשה ופנטסטית".

 

"גורדון חש עצמו לא בתוך מסגרת כופה, לא בתוך מערכת מהודקת. מצבו הדתי היה חלק ממצבו הטבעי. הדתיות שלו, בהרבה מאוד מובנים, היא חלק מההשתלבות שלו בטבע. הוא למשל היה צמחוני ולא נעל נעלי עור ולא הניח תפילין, אבל הוא כן התכסה בטלית. אם ניקח את התפילה בבית הכנסת, חלק בלתי נפרד מן השבת, אזי גורדון מדבר על בית כנסת שפתוח לארבע רוחות הטבע. הוא נזהר מהצעות מרובעות. אצל גורדון יסודו של העולם של כל יחיד הוא בתוכו, ומתוכו עליו לבנות את בניין עולמו. כל אחד צריך לקרוא בתנ"ך ולפרש אותו מתוכו, והוא טען פעם כנגד הדתיים המוסדיים שאינם מצליחים לגלות את האור הגנוז בכתובים משום שהם מגיעים אליהם עם כלים ישנים, ממוסדים. בעצם הוא אמר לכל אדם: פתח את עצמך, פתח את עצמך לכל האורך – כיחיד, כבן משפחה, כבן קהילה, כחלק מן העם. הרגש הדתי, הוא טוען, ישנו בכל מקום שבו יש שאיפה לאהבה עליונה, לאמת עליונה, לקדושה".

 

עכשיו יש המון תשומת לב לשבת דווקא בעקבות שאלת התחבורה הציבורית. איך לדעתך הוא היה מתייחס לזה?

 

"אם היית שואלת על פתיחת הקניונים בשבת, הייתי אומר שבעיניי הוא היה מזדעזע; מזדעזע במיוחד מכך שהפרויקט הזה של פתיחת הקניונים נולד בגלל חבריו בתנועת הפועלים. השבת, מצד אחד, שמרה על משפחתיות, על קהילתיות, על הכנסת האורחים שאפיינה מאוד את העם היהודי, ומצד אחר, היא עצרה את ההידרדרות של היחידים לתחתיות של חומריות, לשפלות מוסרית ולרדידות שכלית. היום ביטויים כ"שפלות מוסרית" וכ"רדידות שכלית", נאמרים ונשמעים פחות ופחות, אבל אין ספק שמה שקורה עכשיו בכל מה שנוגע לסוגיית השבת מעיד על הידרדרות לחומריות מוגזמת שבמוגזמות. שלי יחימוביץ היא שאמרה פעם שההידרדרות היא שעונג שבת נהיה לילדים שהולכים אחרי אימא שלהם לרכוש נעליים. זה מדאיג.

 

 

M_Haderech
עונג שבת?

 

 

"אבל זה סיפור הקניונים. לגבי התחבורה הציבורית, אליעזר שביד, תלמידו המובהק של גורדון, היה מהראשונים שקראו לתחבורה מוגבלת ומצומצמת בשבת; תחבורה שתאפשר לאוכלוסיות שונות, שאינן יכולות להרשות לעצמן מונית ספיישל, לבקר את בני משפחתם המאושפזים בבתי החולים,למשל. נדמה לי שגורדון היה מגלה פתיחות לזה. מתאים לו. בזמנו של גורדון רבים אומרים שהדת עבר זמנה, אבל אצל גורדון תמצאי את האמירה שלעומקו של דבר ולאמיתו של דבר, זמנה של הדתיות טרם הגיע".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus