"האמנות - דבר אין לה עם הדת"?
"האמנות - דבר אין לה עם הדת"?
social
facebook whatsup email tweeter
דוד שפרבר //
9.9.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
העולם הדתי מנתק עצמו מהאמנות, ואילו השיח האמנותי מרחיק את עצמו מהדת. אך האם ייתכן שהאמנות היא, בעצם, חובה דתית? דוד שפרבר

הרב קוק
"חובה על עבודת האומנות להוציאו" הרב קוק
הבלשן והמשורר נפתלי הרץ וייזל, מאבות תנועת ההשכלה היהודית, עורר פולמוס סוער בין המשכילים הראשונים לבין רבני הקהילות באירופה כשהעלה את הדרישה לשינוי מקיף בחינוך היהודי. בחיבורו "דברי שלום ואמת", שהודפס בברלין בשנת 1782, הבחין וייזל בין "תורת האדם" ל"תורת ה'". תורת האדם, לדידו, היא המדע ולימוד ה"חוכמות החיצוניות", שהעולם היהודי המודרני הדיר עצמו מהם. וייזל הטעים: "והנה תורת האדם קודמת בזמן לחוקי האלוהים העליונים... ובמקום שתכלה תורת האדם, תתחיל התורה האלוהית".

שנים לאחר מכן ניכס הרב קוק את אבחנותיו של וייזל, והשתמש במושג "תורת האדם" ביחס לתורה שבעל פה. לעומת התורה שבכתב, שלתפיסתו של הרב קוק היא תורה הבאה ישירות "מן השמים" ועל כן היא "תורת ה'", התורה שבעל פה היא פרי יצירת האדם, "רוח האומה" מבנה אותה. הרב קוק מסיים את דבריו בעניין זה במשפט "ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ה'", כלומר, יצירתו האנושית של עם ישראל (שהיא "תורת האדם") נכללת במושג "תורה מן השמים", דהיינו, גם היא בעקיפין "תורה ה'".

מדברים אלה, הפותחים את הספר "אורות התורה", עולה בעוז תפיסתו של הרב קוק בדבר האפשרות לראות ביצירת האדם הבאה מתוך "רוח ונשמת האומה" מעשה של קודש.

אמנות וגילוי

ומכאן לתחום האמנות: "הספרות, הציור והחיטוב (כלומר, הפיסול)  עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו". קריאה מדוקדקת בטקסט זה חושפת טענה רדיקלית החבויה בו: הרב קוק משווה, למעשה, בין גילוי חידושי תורה לבין אקט ההוצאה לפועל של יצירת אמנות.

בגישה זו צועד הרב קוק בעקבות דון יצחק אברבנאל, שראה ביופי הישג רוחני. תפיסתו של הרב קוק הושפעה ישירות גם מדברי המהר"ל מפראג, שראה ביופי גילוי של "העניין האלוהי בנבראים". דברי הרב גם מושתתים על מסורת קבלית, שקיבלה מקום מרכזי בשיח הישיבתי ובמיוחד בהגותו של "אבי הישיבות", ר' חיים מוולוז'ין. הרב קוק למד בצעירותו בישיבת וולוז'ין, שבה התפיסה הדומיננטית ראתה את העיסוק התורני כהוצאה של דבר קיים מן הכוח אל הפועל. אליבא דתפיסה זו, לכל איש יש "אות" מיוחדת משלו בתורה. הגילוי של "חידושי תורה" נתפס גם כטומן בחובו אקט של "תיקון עולמות". חשוב להדגיש כי חידושי תורה לא נתפסו בישיבה רק כמעשה של קבלה או גילוי פשוט, אלא כיצירה, שבה הופך הלומד לשותף ביצירה האלוהית.


spr_tvrh1
קן גולדמן, מעיל לספר תורה, 2000, 
סאטן וליפסטיק.
השימוש של הרב קוק בביטויים "עומדים להוציא אל הפועל" וכן המונח "חובה" ("עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו") בטקסט הנ"ל הם התקה של ביטויים שנוגעים במקור למצוות ולתלמוד תורה, והעברתם לעולם האמנות. בסוף הדברים שם עושה הרב קוק גם הזרה למדרש המתייחס במקור ל"מתן תורה", ומקשר אותו לאמנות: "מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים".

לעומת התפיסה המודרנית הרווחת של האמנות כמוצר צריכה הנועד להיות מוצג וכאובייקט שמטרתו מתממשת בעיקר בהתגלותו לעיני הצופה, מדגיש הרב קוק את האמנות - אם להשתמש  במונחיו של ולטר בנימין (Benjamin) - כערך "פולחני" ולא כערך "תצוגתי". דהיינו, כמו לימוד התורה, האמנות מהווה גילוי ה"מבשם" את העולם בעצם מימושו, בלי קשר להיותה אובייקט נצפה ומוצג.

אמנות ופולחן

לעומת גישה זו, המכליאה בין הדת לאמנות, שיח האמנות המודרני - ובכלל זה השיח הישראלי - נוהג לשרטט גבול ברור בינו ובין עולם התורה, הדת והאמונה. הוא עושה זאת בהתאם לתפיסה שלפיה שדה האמנות כונן על בסיס המודרנה החילונית, שכן הדיסציפלינות של אמנות ותצוגה מוזיאלית הן הבניות מודרניות חילוניות מהמאה ה-19, שיצרו הבחנה ברורה בין אמנות (fine art) לאוּמנות (craft), ובכך הפכו את האמנות לשדה מובחן של תרבות גבוהה. בד בבד הפכו האמנות והדת צוררות זו לזו, עד כדי כך שעולם האמנות נתפס לעתים כאנטיתזה מודרנית לדת וככוח המנסה לרשת אותה. יתרה מכך: הנשגב הרליגיוזי, התיאולוגי, המטאפיזי, המיסטי והדתי נתפסים באופן אינסטינקטיבי כמעט כהפך הגמור מהנשגב האסתטי והצורני של האמנות, וזאת בניגוד לאמנות בעידן הטרום-מודרני.

לשינויים התודעתיים המפליגים שהביאה העת המודרנית בעקבות עליית הצילום, אמצעי השעתוק ואובדן הילת המקור, כפי שאיבחן וולטר בנימין, היתה השפעה מכרעת על הבניית הדיכוטומיה שבין אמנות לדת. בנימין אִבחן תנודה בין שני ערכים יסודיים בתפיסה של יצירת האמנות: הערך הפולחני והערך התצוגתי. אם בעולם טרום-מודרני היתה האמנות חלק מהפולחן המאגי או הדתי, ומכך נגזר ערכה התצוגתי, טכניקת השעתוק המודרנית שחררה את האמנות מהפולחן. כך נוצרו ערכי התצוגה המודרניים כערכים שמהותם נפרדת מעולם הדת. על פי בנימין, טכניקת השעתוק מנתקת את האובייקט מתחום המסורת, חותרת תחת הילת המקור הדתית או החילונית שלו (האאורה) והופכת אותו לבן זמנו של הצופה.

בדומה לקשר האינטואיטיבי שיצר השיח המודרני בין אמנות לחילוניות, פירוק הקשר המסורתי בין אמנות לדת הוא פרי עבודת הבניה של מכונני השיח האמנותי, שלוותה בצבירה של הון סמלי, חברתי ופוליטי, היוצר ומשמר עמדות של כוח ושליטה.

-265
חלל התערוכה של בית הספר אמן

יצירתיות דתית

בדומה לדברי הרב קוק, ובהמשך לתפיסתו, המערערת על האבחנות שבין "חרדים" ל"חופשיים" עולות  לאחרונה בשיח גישות המערערות על האבחנות הבינאריות שבין דתיות לחילוניות, ובעקבותיהן נפרצת החומה המודרנית שבין האמנות לדת. כך צמח לאחרונה המושג "פוסט-חילוניות", הגורס כי "חילוניוּת" ו"דתיוּת" אינן ניגודים, אלא מושגים הקשורים ביניהם בקשר שאינו ניתן להתרה.


נוער הגבעות
נוער הגבעות. ערן שקין
"פרספקטיבה פוסט-חילונית על העולם", מטעים הסוציולוג יהודה שנהב, "מצליחה ללכוד הכלאות מורכבות בין דת לחילוניות, ולא רק החלפה של אחת באחרת".  שילובים כאלה מופיעים באחרונה גם בשיח האורתוקסי הפוסט-מודרני, למשל בהגות הדתית שאופיינה על ידי גילי זיוון כ"דת ללא אשליה". בולט בתחום זה הוא הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר), שהמשיך את מסורתו של רבי נחמן מברסלב ודן בקושיות שאין להן תשובה, ברלטיביזם פתוח להשראה וב"דת רכה". על פי חזונו של הרב שג"ר, "האדם המאמין ייאלץ לסגל לעצמו מבט רציונלי ספקני בלי לפגום באמונתו, והצד השני ייאלץ להסתגל אל האדם המאמין לא כאל טיפוס פרימיטיבי, אלא כבעל אופציה אמיתית לקיומנו בעולם". לאחרונה צצה גם הגדרה לדמות חדשה-ישנה - "הדתי החילוני", דמות היברידית שארוס דתי וביקורת התבונה משמשים בה בערבוביה.

בהרצאה "Unveiling the Sacred in Contemporary art" , שהתקיימה בכנס "The Cultural Turn 3: Profane and Scred" באוניברסיטת קליפורניה בשנת 2001, ציינו חוקרי האמנות ריצ'רד הכט (Hecht) ולינדה אקסטרום (Ekstrom) בצדק שאמנות עכשווית אינה חייבת לעסוק בהכרח ביצירת תרבות חילונית, אלא היא יכולה להיות גם אקט של יצירתיות דתית.

השיח המכליא בין הדיסציפלינות אינו מכוון לאתגר רק את עולם האמנות, אלא גם להצביע על ההיבטים האמנותיים המובנים בשיח הדתי. הסופרת, המשוררת ובמאית התיאטרון מיכל גוברין, למשל, הדגימה במאמר (שלימים הפך לעבודות הדוקטורט שלה) כיצד ניתן לראות בפולחן ובתפילה היהודית מעין "תיאטרון קודש". בדומה למערכות פולחניות אחרות, היהדות מעמידה מערכת מפורטת של אמצעי תיווך ותקשורת בין המאמין לאל. אלא שהפולחן הזה מכוון לא (רק) לצופה בשר ודם, אלא לצופה האלוהי. לדברי גוברין, הדרמה כאן אינה חיקוי של פעולה מן העבר (כפי שנוטים חוקרי דתות לפרש), אלא ביצוע של פעולה מתמשכת המתחברת למיתוסים עתיקי יומין. השחקן אינו מעצב דמות חיצונית לו, אלא שוקד על דמותו שלו ועל מילוי תפקידו בדרמה.

סביב נושאים אלה התקיימו באחרונה תערוכות רחבות ממדים. כזו היתה, למשל, התערוכה "עקבות של קדושה", שהוצגה לראשונה במרכז פומפידו בפריז ולאחר מכן בבית האמנות (Haus der Kunst) במינכן. התערוכה בחנה את העיסוק ברוחני בשדה האמנות המודרני, וחקרה את הדרכים שבהן ממשיכה האמנות להפגין את הצורך והכמיהה של העולם החילוני ברוחניות. במוקד עמדה השאלה כיצד רעיונות מתחום הדת ממוחזרים, עוברים הזרה ומועברים לעולם האמנות. תערוכת ענק זו ניסתה לספר סיפור, והציעה במודע נראטיב לא שלם, מתוך רצון שנראטיב זה יתווסף לשיח וישודרג בעתיד.

בתערוכה "מכשפי הארץ" ("Les Magiciens de La Terre"), שהוצגה במרכז פומפידו בשנת 1989, הוצגו עבודות של אמנים בני "העולם השלישי", שיצירתם נטועה במיתוסים ובפולחנים. השנה הוצגה במוזיאון P.S.1 שבניו יורק תערוכה שבחנה את השפעת התרבות הילידית הטקסית ביבשת אמריקה על היצירה העכשווית. בתערוכה זו הוצגו עבודות של כחמישים אמנים מרחבי יבשת אמריקה, הפועלים במדיום שונים. העיסוק במאגיה ובטקסיות לא-מערבית עלה ברבות מהעבודות שהוצגו בתערוכה, והעלה תפיסות חדשות ביחס לדת וביחס לתרבות הילידית, שבעבר נתפסה בשיח המערבי כפגאנית-אלילית וכלא-רציונלית, ועל כן כנחותה בהשוואה לתרבות המערבית.

נושא זה, בהקשרו היהודי, יעמוד במרכזה של תערוכה שתוצג בסוף השנה במוזיאון היהודי בניו יורק.

2g
לוי אוקונוב  (L. Okunov), קולקציית סתיו, המוזיאון היהודי בניו-יורק  2008

טיהור השיח

על רקע הבמה שניתנה למגמות הללו בחו"ל, מעניין להיווכח שהשיח האמנותי בארץ עדיין נוהג לשרטט גבול ברור בינו ובין עולם הדת והאמונה. לרוב, כשאמנים ישראלים משתמשים ביצירתם בחומרי יהדות, דואגים הם, השדה והשיח ליצור חיץ בינארי בין העולם המסורתי שממנו נלקחו החומרים ובין יצירת האמנות שבה הם משובצים. כך מטוהר השיח מכל שמץ של מסורתיות. משפט מכליל שעשוי לאפיין את התופעה הזו יישמע בערך כך: "בעצם החדרתו של שימוש זה (שימוש במוטיב יהודי-מסורתי) לתחום האמנות הפלסטית העכשווית, מתהווה הבסיס לחילולו".

בחברה הדתית, שימוש אמנותי בחומרי יהדות מעורר לא פעם פולמוסים, ולעתים אף נתפס כחילול קודש. באופן כללי מדירה עצמה החברה הציונית-דתית מתחום האמנות. הנתק המדובר בין העולם הדתי לשדה האמנות  אינו אימננטי ומחויב המציאות, ויעידו על כך דמויות מפתח (אמנם מעטות) בשדה כמו אדם ברוך ז"ל ומרדכי עומר. גם גל היצירה הפמיניסטית הדתית המתגבר לאחרונה שומט את הבסיס לטיעונים ולפיהם העולם האורתודוקסי חסר במהותו את האפשרות ליצור יצירה ביקורתית.


kaporos_with_type_cropped
קן גולדמן
ובכל זאת, על אף השינויים המתהווים בשנים האחרונות, עדיין אפשר לומר באופן מכליל וגורף שהחברה הדתית מדירה את עצמה מתחום האמנות החזותית, ובוודאי שהיא אינה לוקחת חלק בשיח ובשדה המרכזי שלה.

באופן פרדוקסלי, יוצא שדווקא החברה החרד"לית מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק (דהיינו, ישיבת מרכז הרב, שגם אני בין השאר תוצר שלה, וישיבת הר המור ובנותיה), חברה המתהדרת בהמשכת דרכו של הרב קוק, היא בהכללה תרבות שוליים המתאפיינת בחסך של ביקורתיות, בחוסר יצירתיות ובשממה אמנותית יחסית.

הקדים את זמנו

נחזור לציטוט שבו פתחנו: "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים" וכו'. הדברים פורסמו בעילום שמו של הרב קוק בכתב העת "המזרח" בשנת 1903. הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב קוק וראש  ישיבת מרכז הרב, ערך את הדברים ופרסם אותם לאחר פטירת הרב בפירוש על הסידור בשם "עולת ראיה". לאחר עריכתו האגרסיבית (והמחוכמת, יש לומר) של הרב צבי יהודה, שכוונה לעמעם את הרדיקליות שבדברים, נפתחה הפסקה במילים "הספרות, ציורה וחיטובה". דהיינו, הרב צבי יהודה העלים לגמרי מהפסקה כל התייחסות לעולם האמנות החזותית, וכך נותרה שם רק התייחסות מסורתית ושמרנית קמעה לספרות.

מהלך זה מצביע מחד על ההדרה העצמית של העולם הדתי מתחום האמנות החזותית,  ומדגים מאידך כיצד הקדים הרב קוק את זמנו. למעשה היה הרב קוק - כפי שציין צבי ירון - יחיד במינו בהיותו הוגה יהודי אורתודוקסי מודרני, שתבע  את האמנות כחובה דתית. המהלך הנזכר מצביע גם כיצד רעיונות שעלו אצל הרב קוק  בעבר מקבלים היום מקום מרכזי בשיח. 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus