גם לאברכים יש רגעים קודרים
גם לאברכים יש רגעים קודרים
social
facebook whatsup email tweeter
רפאל בלולו //
13.1.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הסרט הדוקומנטרי "זמן פוניבאז'", המתעד את חייהם של תלמידי הישיבה הליטאית הנחשבת, פורט את החיים החרדיים למרכיביהם ומראה מצוקות יומיומיות, תקווה ושאיפות. היוצר יהונתן אינדורסקי, תלמיד לשעבר בישיבה, מספר כיצד הוא נולד

"כשהגעתי לפרזנטציה ברשת, אמרו לי שאפשר לקרוא מתוך הההצעה וגם מהדיבור שלי שאני מאוד אוהב את המקום ושאלו 'איפה תהיה הביקורת?', כי סרטים בדיוניים וסרטים תיעודיים נוהגים להציג ביקורת וקונפליקט פוליטי או קונפליקט חיצוני אחר", מספר יהונתן אינדורסקי, יוצר הסרט הדוקומנטרי "זמן פוניבז'". "אמרתי להם שאני לא רוצה לומר הרבה, אלא לספר סיפור פשוט שיביא מציאות, וברגע שהיא תתווך, היא תהיה מורכבת כמו החיים, ולא נצטרך להצביע על קונפליקטים. בעיניי, תפקידו של הקולנוע הוא לעורר מחשבות ולגרום לצופה לחשוב. זה היה משהו שחשוב לי מאוד באופן אישי, כי אנחנו רואים את החברה החרדית לעתים כגוש נטול גוונים".

  zmn-pvnybz-1024x576
מתוך "זמן פוניבאז'". "המצלמה אוהבת מקומות שמעולם לא ביקרה בהם"

ואכן, עולמות לא מוכרים וזרים הם מקומות שהקולנוע אוהב לבקר בהם, במיוחד אם הם מוצגים על ידי אדם בעל גישה חופשית, בלתי אמצעית ואישית לדמוית ולסיפור. הסרט שכתב וביים אינדורסקי נעשה על ידי יוצר שחי בשטחי ההפקר – על הגבול בין עולמות נבדלים לכאורה – והוא מכניס אותנו לישיבת פוניבז' שבבני ברק, הנחשבת לאם הישיבות החרדיות בעולם.

 

אינדורסקי, שבימים אלו עובד ביחד עם אורי אלון על העונה השנייה של "שטיסל", סדרת הדרמה של yes, הוא בוגר הישיבה בעצמו. הוא תיעד במשך שנתיים את חייהם של תלמידי הישיבה – נערים צעירים שמגיל הבגרות עוזבים את ביתם לטובת חיי פנימייה דחוקים ומנסים למצוא את מקומם האישי בדרך להגשמת חלומם להיות גדולי הדור החרדי הבא. בשונה מסרטים אחרים שמתווכים את העולם החרדי באופן אקזוטי לעתים, אינדורסקי מצליח לבסס בסבלנות ובחמלה עולם שהדתיות בו איננה מיסטית והקונפליקטים בה אוניברסליים.

 

“אנחנו נוטים להסתכל על החרדים כאילו אנחנו חיים 'מחוץ לחומות', וחושבים שהאדם החרדי מתעורר בבוקר וחושב על עצמו שהוא בכלא והלוואי שרק היו נותנים לי לצאת", הוא אומר, "אבל אנחנו שוכחים שהחברה החרדית משמרת את החיים של אבותינו וסבינו באופן מודע מאוד ומתוך אידיאל גדול, שאפשר אולי להתווכח עליו, אבל הוא קיים, ויש לכבד אותו".

 

האמנות משמרת את המציאות

 

יהונתן אינדורסקי נולד בירושלים ב-1984, כבן זקונים מתוך חמישה אחים במשפחה חרדית-ליטאית. אל פונוביז' הגיע בגיל 15 ועזב כשהיה בן 18. למרות הפניית העורף למסלול החרדי, הוא מתאר את הישיבה כמקום מכונן שהשפיע עמוקות על הזהות שלו.

 

"אני חושב שיש משהו באמנות, בדחף ליצור, בכל מדיום, שאפשר בעזרתו לשמר רגעים שקרו לך. יש הרי משהו מפחיד בזה שכל הרגעים שהיו לנו הולכים לאיבוד. התקופה בת שלוש השנים שלמדתי בישיבה היתה בשבילי קשה, אבל גם עם המון רגעים שלא הייתי מוותר אף לא על אחד מהם ורציתי לשמור את הרגעים הללו. זה היה חלק משמעותי מהרצון שלי לעשות את הסרט. מובן שישנו גם הרצון לספר בפעם הראשונה מהי ישיבה, מהם חיי בחור ישיבה, מה הם עושים שם".

 

תסביר.

"מדברים הרבה על בחורי הישיבות – תורמים למדינת ישראל או  לא תורמים; האם הם חלק מאיתנו או לא חלק מאיתנו. אולם אף אחד לא ממש יודע מה זה אומר להיות בחור ישיבה. הרבה גם לא יודעים איך נראית ישבה מבפנים, והיכולת הזאת לשים מצלמה במקום שהיא עוד לא היתה היא משמעותית מאוד לסרט".

 

אין ספק שהכוח המרכזי של “זמן פונוביז'” נעוץ בראשוניות שלו וביכולת של אינדורסקי לשקף חיים חרדיים, לפרוט את בחורי הישיבה לבני אדם ולברר כיצד הפרט מתפקד במקום שבו כולם לכאורה שואפים לאותה מטרה.

 

"פונוביז' הוא מקום שבו כולם נמצאים באותו סחף של התעלות רוחנית. זה מזכיר לי את התיאור של החזון איש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ) שמתאר איך ישב בלילה על גג בבני ברק ולמד במשך תשע שעות סוגיה אחת. הוא מתאר איך בכל שעה של לימוד היה עוזב את הגוף שלו ומתייחד עם דף הגמרא. אמנם זוהי חוויה מיסטית, אבל בפונוביז', בתוך המקום הלוחץ והתחרותי שלעתים מבקש ממך ביטול עצמי למען המטרה הכללית, אתה גם חווה חוויה עצומה של גילוי עצמי".

 

אתה מתאר פה דימוי קלאסי של הארה דתית, ובסרט מסופר דווקא סיפור שהוא כמעט חילוני או אם תרצה, אוניברסלי: על התבגרות, בדידות וקשיי קליטה במקום חדש ותחרותי.

"נכון, וזה גם נכון שבמשך שנים הקולנוע והטלוויזיה התייחסו רק לקונפליקט של האדם הדתי מול אלוהים ומול הדת ומה יקרה אם האדם החרדי או הדתי יביע ביקורת, מתוך הנחה שאסור להביע ביקורת. אנחנו לפעמים שוכחים שחרדים הם גם בני אדם ומעסיקים אותם, עוד לפני הקונפליקט הדתי, שאמנם נמצא ברקע ויכול לפעמים להעצים דברים מסוימים, דברים בסיסיים הקשורים במצוקות יומיומיות - תקוות, שאיפות, רצונות ובדידות".

 

כי הדתיות ב"זמן פונוביז'" היא חברתית ומתקיימת בעיקר במקומות שבהם יש הווי קולקטיבי או טקסי. אחת הסצנות הנפלאות בסרט מתרחשת כאשר מגיע ראש הישיבה, גבר ישיש ונמוך קומה, כדי לומר דברים בפני בחורי הישיבה, ואלה ממתינים לו בעמידה דוממת ובפה פעור; הכבוד וההערצה עוברים בצורה ממשית, ככל שסרט יכול להעביר ממשות.

 

בזכות רחל ופרלוב

בדרך כלל בחורי ישיבה עוזבים את הישיבה כשהם מתחתנים. אתה עזבת בגיל 18, כשהיית רווק, ומעט אחר כך הלכת ללמוד קולנוע. מה קרה שם?

"משהו מאוד קטן ולא הרואי גרם לעזיבה שלי את פונוביז'. העזיבה לא התרחשה ברגע. אני זוכר שיום אחד יצאתי מהישיבה עם חבר לשאול איזה ספר שלא היה בספרייה והסתובבתי קצת ומצאתי ספר שירים של רחל, וזו היתה פעם ראשונה שנתקלתי בשיר שלה ובשיר בכלל שאינו דתי. פתאום אתה רואה כלי עוצמתי שמאפשר ביטוי אחר, כזה שלא היה לי בישיבה ושלא ידעתי שקיים בכלל. הוא התאים לרגשות החזקים שהיו לי ולא ידעו איך להתפרץ החוצה.

 
קטע מתוך "זמן פוניבאז'"

"פתאום כל הרגעים של הבדידות והתהיות קיבלו ערך. רחל כתבה שיר בכנרת בחדר קטן, ואני, בחור ישיבה, קורא אותם כמה שנים אחרי כן, והם מרעידים אותי. זה מבחינתי היה רגע שבו ראיתי אופציה אחרת. לאט לאט התחלתי להסתובב בספריות אחרות ונחשפתי לחיים שמחוץ לישיבה וראיתי את העולם כמות שהוא. אז באופן טבעי, הפסקתי להגיע לישיבה, ועם הזמן, היא התפוגגה בתוכי יותר מאשר עזבתי אותה".

 

אתה מתאר תחושת הרחבה, ולא שבר או קרע או חזרה בשאלה.

"באיזשהו אופן זה הגיע גם למקום של שבר. לא היה לי טוב בישיבה. נכשלתי בצורה מאוד ברורה. רציתי להיות שם ולהצליח, רציתי להיות 'הכי', וזה לא קרה כי הייתי עסוק במציאת מקומי, והיה לי קשה להשקיע את האנרגיות הנכונות. זה היה שבר שגרם לי לחפש ולמצוא את הביטוי העצמי שלי במקום אחר. כשאומרים לי שאני אמיץ שעזבתי בגיל 18 – אני לא רואה את זה ככה. היה שם אומץ, אבל הוא נבע מפחדנות מאוד גדולה". " מדברים הרבה על בחורי הישיבות – תורמים למדינת ישראל או לא תורמים; האם הם חלק מאיתנו או לא חלק מאיתנו. אולם אף אחד לא ממש יודע מה זה אומר להיות בחור ישיבה. הרבה גם לא יודעים איך נראית ישבה מבפנים "

 

ואיך התרחש התהליך שהביא אותך מיצירה במילים דתיות לשירה חילונית ואז למדיום שבבסיסו הוא ויזואלי?

"עד שעזבתי את הישיבה לא ראיתי סרטים. בעצם, הסרט היחיד שראיתי בחיי היה באיזו קייטנה כשהייתי בן שבע או שמונה, ולסרט קראו "פוצ'וק". מעולם לא הצלחתי למצוא אותו, ואני חושד שמנהל הפנימייה ביים את הסרט בעצמו. בסרט יש ילד סיני שיש לו כוחות בידיים, והוא יכול לעשות כל מיני דברים, כמו להדליק נורות ולהזיז עצמים גדולים. זה היה לי משמעותי, אולי מכיוון שלא ראיתי סרטים אחרים, אז הסרט ההוא קיבל נפח גדול. שנים רבות הייתי מדמיין סצנות מתוכו, והוא ממש הסעיר את הדמיון שלי.

 

"כשעזבתי את הישיבה לא חשבתי על הקולנוע. רציתי לכתוב, להיות סופר. ההתעסקות במילים היתה מאוד משמעותית בשבילי. הייתי הולך לראות סרטים מדי פעם, ויום אחד חבר אמר לי: "שמע, מצאתי משהו מדהים. יש בית קולנוע שאתה משלם בשביל עשרה כרטיסים, ואז אתה יכול לראות סרטים כל השנה חופשי-חופשי". זה היה הסינמטק. הייתי בודד והיה לי משעמם, אז הייתי מגיע לסינמטק וצופה בכמה סרטים ביום.

 

"לעומת זאת, לעשות סרטים לא היה משהו שחשבתי עליו. זה היה נראה כמו משהו גדול שצריך בשבילו לנסוע רחוק וללמוד המון שנים. ואז הגיע אירוע שאולי שינה את תפיסתי לגבי קולנוע. יום אחד מישהו שם אמר לי 'שמע, יש איזה רטרוספקטיבה לבמאי מאוד גדול, וכדאי לך לראות'. אמרתי אוקיי, נלך ונראה על מה הבחור מדבר. נכנסתי לאולם הישן ונחשפתי לבמאי שהיה אנונימי בשבילי, והיה זה דוד פרלוב. הקרינו את היומנים ברצף, וזו היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שקולנוע זו היכולת להתבונן ולהסתכל וליצור משמעות בזכות ההתבוננות הזאת. ופתאום הקולנוע נהיה מקולנוע של עשייה ואפקטים לקולנוע של מבט, של שירה. כך, בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שאולי גם אני אוכל יום אחד לעשות קולנוע".

כל הפרטים על סדרת המפגשים "ליטאים" בבית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus