כוחו של עידון: כיצד להפוך את העולם לגן עדן בשלושה שלבים

ניר מנוסי

01.02.17

אולי עלינו להבין מחדש את כל סיפור הגירוש מגן עדן – לא רק כעונש, אלא גם כשליחות. אולי האדם נשלח ממנו כדי להמשיך ולהרחיב אותו ולהפוך את העולם כולו לגן עדן. איך? התשובה נמצאת בשמו – באמצעות עידון

ט"ו בשבט, "ראש השנה לאילן", מזמין אותנו לחשוב איזו השראה אנו יכולים לשאוב מעולם הצומח, ובפרט מהעצים. האדם המודרני מוקף רוב הזמן בנוף מלאכותי של בטון, ברזל, זכוכית ופלסטיק. עצים וצמחייה משובצים אמנם בנוף הזה, אך אינם מקיפים אותנו כבימי קדם, ורוב הזמן אנו אטומים לעוצמתם השלווה, שיכולה להעניק הרבה כל כך. את המילה 'עץ' ניתן לקרוא גם כלשון זכר של המילה 'עצה' – כל עץ צופן בתוכו עצה שהוא מבקש לחלוק עמנו. אם התורה מתוארת כ"עץ החיים", אולי גם בעץ עצמו מסתתרת תורה?

הגלות מהטבע למרחב העירוני המלאכותי נעוצה בראשית התרבות וניכרת כבר מפרשת בראשית. אדם וחוה חיים בגן עדן, המתואר כגן עצים מופלא: "ויַצמח ה'... כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע". אך כשהם חוטאים, הם מגורשים מהגן, ומיד אחר כך בונה קין את העיר הראשונה.

נוטים לחשוב על גן עדן כעל עבר אידילי אבוד, או לחלופין, כעל המקום שאליו מגיעות נשמות הצדיקים. ואולם, דרכה של היהדות אינה של שקיעה בגעגועים, וגם לא של המתנה פסיבית לגאולה, אלא של עבודת ה' ושיפור העולם בהווה; אם תרצו, של מתיחת קו של תקווה ותיקון מהעבר לעתיד. בעצם, אנחנו עדיין רוצים לקיים את הצו שקיבל אדם הראשון, "לעָבדהּ ולשָמרהּ", אבל לעשות זאת כאן, מחוץ לגן עדן.

קריאה נוספת: הסרט שמנסה לברר ברצינות את השאלה האם אכן יש מקום בגן עדן

הצעה: אולי את כל סיפור הגירוש מגן עדן עלינו להבין מחדש – לא רק כעונש, אלא גם כשליחות. אולי האדם לא נשלח מגן עדן כדי להתרחק ממנו, אלא בדיוק להפך – כדי להמשיך ולהרחיב אותו, כדי להפוך את העולם כולו לגן עדן. משימתו עברה בירושה אלינו. כצאצאיו, הזיכרון של עולם חי, פורח ומלא הכרה בטוּב ה' טבוע בתת-מודע או בעל-מודע שלנו. הסיבה לכך אינה ליצור געגוע, אלא כדי שנעשה עם זה משהו. עלינו לחשוב על עצמנו כנשאיהם החשאיים של זרעי גן עדן, שכעת צריכים לשתול אותם בסביבתנו.

לעדן את המציאות

כיצד הופכים את העולם לגן עדן? המפתח טמון בשמו של הגן: עדן הוא שורש המילה עדינות, הפך הגסות, החספוס והקשיחות. גן עדן הוא מקום שבו העדינות מסוגלת לשגשג, שבו שוררים התנאים שהיא זקוקה להם כדי לפרוח. כפי שפרח עדין צורך תנאים מיוחדים כדי לגדול, כך גם העדינות עצמה. בתורת החסידות נושא העדינות ("אדלקייט", ביידיש) מרכזי ביותר. לפי החסידות, התכלית של כל לימוד התורה ועבודת הנפש היא "עידון המידות" של האדם. לא בכדי כינה הבעל שם טוב את בתו אָדֵל ('עדינה').

גן עדן עצי עלי אדמות, בקיוטו, יפן (צילום: ת'ינקסטוק)

להפוך את העולם לגן עדן פירושו אפוא להפוך אותו למקום עדין יותר. שליחות זו מתחילה בנו. כדי להיות סוכני עידון, עלינו לעדן את עצמנו. חשבו על הנימים שבתוך כל עלה, המשקפים בזעיר אנפין את העץ כולו; כל עץ מכיל אלפי דיוקנאות דקים של עצמו, החושפים את העדינות המסתתרת תחת קשיחות גזעיו וענפיו. עלינו להיות כמוהם – העלים של העולם. חזון זה נשמע מקסים כסיסמה, אך הסכנה בסיסמאות הוא שהן תהפוכנה לחלולות. כדי שהסיסמה לא תהיה חלולה, צריך לפתח אותה, להרחיב ולפרט אותה.

כדי לעשות את זה, ניעזר במושג מרכזי של תורת החסידות - "לבושי הנפש". לפי החסידות, הנפש מתגלה ומתבטאת באמצעות שלושה 'לבושים', העוטפים אחד את האחר, הנקראים מחשבה, דיבור ומעשה. את הנפש עצמה קשה מאוד לשנות (חשבו כמה פעמים החלטתם שאתם משנים איזה הרגל או תכונה, בלי הצלחה), אך בלבושים יש לנו שליטה הרבה יותר גדולה – אנו יכולים כביכול לפשוט וללבוש אותם בקלות יחסית.

כל אחד מלבושי הנפש טעון עידון, שבתורו מקרין החוצה ותורם לעידון העולם כולו. ניגש כעת להכיר אותם, ולגבי כל אחד מהם נשאל - כיצד ניתן להחדיר בו את ריח גן עדן?

גינונים, גוונים, ניגונים

נלך מהחוץ פנימה – מהלבוש הגלוי ביותר, והקל יחסית לעידון, אל הנסתר ביותר, שהכי קשה לשנותו. לגבי כל אחד מהלבושים דורשת החסידות את המילה "גן" באופן שונה, התואם את העידון השייך לו.

הלבוש החיצוני הוא לבוש המעשה. לבוש המעשה מתייחס לדפוסי ההתנהגות שלנו – האופן שבו אנו נעים, הולכים, נוגעים בדברים, ניגשים לאנשים ולעולם. מארג התנהגויות זה הוא הביטוי הראשון והגלוי ביותר של הנפש. כדי להחדיר את אורו של גן עדן לתוך לבוש ההתנהגות שלנו, עלינו לאמץ לעצמנו גינונים עדינים.

המילה גינונים עשויה להתקשר מבחינתנו עם תרבות הנוטה להדגשת יתר של הרושם החיצוני. אך אם גינונים אינם הצגה, אלא נובעים ממשהו עדין ופנימי, הם חשובים מאוד. כולנו בעומקנו בני מלכים, וצריכים לאמץ גינוני מלכות. עידון של התנועות שלנו, המגע שלנו, אפילו ההליכה שלנו (שעליה נאמר "הצנע לכת עם א-להיך" – היא צריכה להיעשות בצניעות) מקרין פנימה – מחדד את הרגישות שלנו, ובו-זמנית מקרין גם החוצה: משפיע על אחרים למתן ולדייק את התנהגותם.

גינונים עדינים מתבטאים במיוחד באופן שבו אנו מגיבים לגירויים שונים. התגובה הראשונית נובעת כמעט תמיד ממקום יצרי – מכעס, מתשוקה, מקנאה, מרדיפת כבוד. עידון התגובה מוסיף יותר שליטה עצמית: להשתהות, לזהות, לחשוב ולהגיב באופן הראוי והמתחשב, הקשוב לפנימיותו של הזולת ולפנימיותנו שלנו.

פנימה יותר מהמעשה נמצא לבוש הדיבור. לבוש הדיבור מקיף את כל הפן המילולי של חיינו – מלימוד תורה בחברותא לדיבור לילדים; משיחות נפש לפטפוטים חולפים; מכתיבת מאמרים ועד כתיבת מיילים. למעשה, גם האינטונציה והנימה שאנו נוקטים הן חלק מלבוש הדיבור. מילים הן לכאורה יצורים חלושים ביחס למעשים ואינן קובעות עובדות בשטח כמוהם, אך לא פעם מילים חודרות הרבה יותר לעומק. צירוף המילים הנכון יכול לחדור כמחט, היישר לעומק הנפש של האדם המאזין או הקורא, וגם להפך: מילה שאינה במקום, דיבור הנובע ממקום לא מבורר, יכולים לכווץ את הלב ולאוטמו.

Talk talk, spirit of Eden

עידון הדיבור דורש אפוא בחינת גן עדן משלו – החדרה של גוונים עדינים לתוך מילותינו. דיבור נחרץ, המחלק את העולם באופן חותך, לשחור ולבן, לימין ושמאל, יכול לבטא אמיתות נוקבות ולעתים אמיתיות מאוד, אך הוא מחמיץ את גווני הביניים שבין הקצוות הללו, את הבחינות שבהן הלבן שזור בשחור והשחור בלבן, ואת הצבעים שלא מיתרגמים למושגים האלו כלל. ככל שאנו מתייחסים לגוונים אלו בדיבורנו, כך מסוגלים הללו לשקף אמיתות דקות ומרובדות יותר ולהתקבל על לב שומעינו.

לבסוף, לבוש הנפש הפנימי ביותר הוא לבוש המחשבה. התודעה עצמה זורמת בלי שליטה, אך ביכולתנו להחליט לאיזה זרם להצטרף ולאיזה לא, איזה לנתב ומאיזה להתעלם. לבוש המחשבה מתייחס לחשיבה הפעילה שלנו, זו שאנו מסוגלים לכוון לפי בחירתנו. עידון המחשבה לא יכול להיעשות בכלים אינטלקטואליים, כי הם עצמם נוטים להיות נוקשים ומוחלטים. במישור זה, רוח גן עדן מוחדרת באמצעות ניגונים עדינים. כפי שפסקול של סרט עוטף את הדיאלוגים וחושף את זרמי העומק הרגשיים הרוחשים תחתם, כך גם המוזיקה שאנו צורכים מחלחלת לעולמנו המחשבתי ומשפיעה על אופי חשיבתנו.

לא בכדי מוסבר בחסידות שהנגינה היא "קולמוס הנפש" – מתחת למחשבותינו המילוליות כתובות תנועות הנפש שלנו בתווי נגינה. אם אנו מאזינים לנגינה גסה, קולה העדין של הנפש מושתק, וכן להפך: הרגלת אוזנינו לניגונים עדינים מאפשרת לנפש לגלות את נימיה הדקים, והדבר מעדן בתורו את מחשבותינו.

בין עדינות לקשיחות

בשלב הזה אתם עשויים להרגיש מחנק מסוים מהמילה עדינות, וזה מובן. עם כל הכבוד לה, בעולמנו שלנו, הדומה הרבה יותר לג'ונגל מאשר לגן עדן, חייבים גם את ההפך ממנה. לא גסות, אבל סוג של חספוס, קשיחות בריאה שתעזור לנו להתמודד עם האזורים הקשים יותר של החיים. ובאמת, קשה לומר שהשיעור העיקרי שאנו לומדים מעצים הוא העדינות שלהם. עצים הם קודם כול גזע, ענפים ושורשים, יציבות ועקשנות.

שילוב מעניין של שתי התכונות מגיע בדמותו של אחד מגיבוריו הנשכחים של דוד המלך המוזכר בספר שמואל, עדינו העצני שמו. לפי חז"ל, כל שמות גיבוריו של דוד הם בעצם כינויים שונים שלו. ומדוע נקרא עדינו העצני? כי "כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת [דמיינו תולעת משי...] ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". עת מלחמה ועת שלום, ובעת הראשונה עלינו לעמוד גם על סוד הקשיחות. ט"ו בשבט הוא יום ללמוד מהעצים כיצד להיות בעל גזע וענפים קשוחים מחד, ובעל עלים עדינֵי-נימים מאידך. שנה טובה.

טיש בשבט