דורקהיים - ויקיפדיה
דרייפוס, דורקהיים ודת הדמוקרטיה
social
facebook whatsup email tweeter
בלייק סמית', טאבלט מגזין //
17.12.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"חברות קפיטליסטיות מודרניות כמו צרפת החלו לאבד את מערכות הערכים המשותפות ואת נקודות הייחוס שהופכות את החיים לנסבלים והתפרקו לשבטים מקוטעים ובני חלוף שחבריהם נרקיסיסטים בצורה תוקפנית ובודדים בצורה נואשת"
" פרשת דרייפוס אפשרה למתנגדי הרפובליקה לנצל דעות קדומות אנטישמיות ולהאשים את מגיני דרייפוס בכך שהם התעקשו בצורה בוגדנית על זכויות הנאשם כדי לחתור תחת ביטחונה הלאומי של צרפת"
"עודו מהרהר בתגובת צרפת להרשעה של דרייפוס ב-1894, דורקהיים נזכר בפרץ שמחה ברחובות. ההמון הצרפתי היה מאושר, לטענתו של דורקהיים, לא מפני שהיה לו תירוץ לרדוף מישהו ממיעוט מתועב, אלא כי הוא חש הקלה כיוון שהתאגד לנוכח הסבר ותשובה לסבלו"
אמיל דורקהיים, אבי הסוציולוגיה, היה מבקר פסימי וחד של החברה המודרנית בכלל והצרפתית בפרט, עד שדווקא הפרשה האנטישמית הנודעת גרמה לו לאמץ השקפה אופטימית חדשה על עתיד החברה האנושית

מכל הזמנים, זה לא היה מתבקש שדווקא בסוף המאה ה-19 – עת פרשת דרייפוס זעזעה את צרפת והאנטישמיות הגיחה ככוח פוליטי – יהודי-צרפתי יגלה מחדש את האופטימיות. ומכל האנשים, אמיל דורקהיים (1858-1917), הסוציולוג הבכיר של ארצו, היה מועמד בלתי-סביר במיוחד למציאת תקווה. הוא בילה את העשור האחרון במצב של חרדה מבוססת היטב: המחקר שלו הצביע על כך שמתחים כלכליים ופרגמנטציה תרבותית פורמים את התנאים לקיום קהילתי בצרפת וברחבי העולם.  

 

ההרשעה של קצין התותחנים היהודי אלפרד דרייפוס ב-1894 בידי בית דין צבאי צרפתי על בסיס ראיות כוזבות והמאמצים האנטישמיים הארסיים למנוע משפט חוזר שבאו בעקבותיה היו יכולים לאשש את ייאושו של דורקהיים. במקום זאת, הם הפיחו רוח חיים באמונה שלו בצרפת ובדמוקרטיה הליברלית שלה. האמונה שלו לא הייתה מטאפורית. דורקהיים התעקש, למורת רוחם של רבים, שדמוקרטיה היא דת ושהפרט נושא הזכויות הוא אלוהים. מאה שנים לאחר מכן, כאשר זכויות הפרט וריבונות האזרחים מותקפים יותר ויותר, המורשת האינטלקטואלית של דורקהיים מציבה בפני מגיני הליברליזם אתגר לפעולה המשלבת רגש, קהילה ואמונה.

 

דורקהיים, בנו של רב, עזב את הדת של ילדותו כדי ללמוד פילוסופיה בפריז. בגיל 29 החל ללמד קורסים על פילוסופים פוליטיים כגון תומאס הובס וז'אן ז'אק רוסו. שני האבות הקדמונים הללו, לדידו, עשו טעות אחת קריטית; הם ביססו את התיאוריות שלהם על התפיסה כי בני האדם, החופשיים במהותם, התאגדו יחדיו ב"חוזה חברתי" מלאכותי וראו את החברה כמשהו חיצוני לטבע האדם, ואת הספקולציות הפילוסופיות כקודמות למחקר אמפירי. הם הגו מערכות אידיאליות שבהן רצון הכלל, המגולם במלך או בדעת הרוב, ישלוט בתשוקות האנוכיות של הפרטים בחברה. אך נראה היה כי הפילוסופים הללו יודעים מעט מאוד על בני אדם, על חברה ועל המצב האנושי האמיתי בעולם. דורקהיים הוכיח אותם בטענתו כי אם אנו שואפים להבין את טבע הדברים ואת כללי החיים, עלינו לשוב ל"דברים" עצמם, ולפיכך, למדע. 

 

AlfredDreyfus
 אלפרד דרייפוס

 

דורקהיים נהיה לאחד מאבות הסוציולוגיה, תחום מחקר מתפתח שמטרתו לספק ידע מדעי שיטתי לגבי נושאים שעד אז היו שמורת הטבע של הספקולציות והאמונה. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הוא כתב את המניפסט "הכללים של המתודה הסוציולוגית" (1894), שבו טען כי יש לערוך את ההתנהגות האנושית, ואת התפתחותם של מבנים חברתיים יש לבחון דרך מחקר אמפירי. לטענתו, מחקר כזה הכרחי כדי להעניק לתיאוריות פוליטיות ואתיות בסיס איתן. עם זאת, המחקרים שעשה לצורך כתיבת חיבוריו "חלוקת העבודה בחברה" (1893) ו"התאבדות" (1897) דחפו אותו אל סף הייאוש.

 

בהשפעת התפתחויות מחקריות בתחום הביולוגיה, ניסה דורקהיים להסביר מדוע נראה כי אנשים בחברות קפיטליסטיות, הכבולים זה לזה ברשתות סבוכות של סחר חליפין, רק מתרחקים זה מזה. הוא ביקש מקוראיו לחשוב על ציפורי הפרוש (finch) שצ'רלס דרווין חקר באיי גלפאגוס. בשל התחרות על מקורות מזון, הפרושים התפתחו למיני מינים שונים, שנבדלים זה מזה בהבדלים פיזיים המותאמים לסוגי מזון שונים. בעזרת ההיקש ה"מדעי" הזה, טען דורקהיים כי בני אדם וחברות מתפתחים בדיוק באותה הצורה. אנשים בחברות מסורתיות, קדם-מודרניות, כמו הפרושים המקוריים, הם פחות או יותר זהים זה לזה. הלחץ של תחרות קפיטליסטית הוליד עיקרון של בידול, ואנשים מחלקים את עצמם לתפקידים כלכליים יותר ויותר ספציפיים, שנלווים להם סגנונות חיים, זהויות וערכים תואמים.

 

מבחינה כלכלית, ההתמחות ההולכת וגדלה, כמו חלוקת העבודה, מגדילה באופן משמעותי את פריון העבודה של החברה, אך היא נושאת עימה השלכות חברתיות ופסיכולוגיות חמורות. הקשרים המסורתיים של דת ומשפחה מתמוטטים, והפרטים, שבאופן אירוני חשים מבודדים בידי הכוחות הכלכליים שמכניעים אותם, מוצאים מפלט בקהילות אשלייתיות, שהן חלשות מכדי לסחוב על גבן את משקל הגורל האנושי. דורקהיים הזהיר כי האנרכיסטים, האסתטיקנים, המיסטיקנים והמהפכנים הסוציאליסטים מאיצים כולם את קץ החברה.    

 

דורקהיים לא מצא מזור למשבר הזה. חברות קפיטליסטיות מודרניות כמו צרפת החלו לאבד את מערכות הערכים המשותפות ואת נקודות הייחוס שהופכות את החיים לנסבלים והתפרקו לשבטים מקוטעים ובני חלוף שחבריהם נרקיסיסטים בצורה תוקפנית ובודדים בצורה נואשת. אפילו אם בדרך נס היה מופיע איזשהו קוד מוסרי שהיה מאחד מחדש את החברה, ההיגיון התחרותי של השיטה הקפיטליסטית היה שוב מפלג את חבריה ודוחף אותם לאנוכיות.   

 

הפרט מול הקהילה

 

בעוד מחקריו של דורקהיים הביאו אותו לחוסר תקווה, הרשעתו של דרייפוס ב-1894 שינתה את הפוליטיקה הצרפתית. עד 1898 מרבית הכותבים, האמנים ואנשי הרוח הבכירים של צרפת יצאו להגנתו של דרייפוס. מגיני דרייפוס הפוליטיים יותר, ה"דרייפוסרים", ראו במשפטו הלא-צודק הזדמנות להגן על עקרונות זכויות האדם ולהחליש את הצבא – מבצר של שמרנים שחיכו להזדמנות לחבל ברפובליקה הצרפתית השלישית, השלטון הדמוקרטי הליברלי של צרפת. אך אויבי הרפובליקה זיהו גם הם הזדמנות. 

 

הרפובליקה הצרפתית השלישית נוסדה ב-1870, אחרי תקופה ארוכה של מונרכיה והפיכות תדירות, וצרפתים רבים ראו בה יצירה של יהודים, פרוטסטנטים וכופרים. קבוצות המיעוט הללו הואשמו בכך שניצלו את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, כגון הדגשת זכויות הפרט, כדי להגן על עצמם מהרוב הקתולי של צרפת, שלא לומר לדכא אותו.

 

גרעין של אמת היה בנקודת המבט של מתנגדי הרפובליקה, והוא שלקבוצות המיעוט באמת הייתה סיבה טובה לראות את הרפובליקה כהגנתם הטובה ביותר נגד אי-סובלנות. פרשת דרייפוס אפשרה למתנגדי הרפובליקה לנצל דעות קדומות אנטישמיות ולהאשים את מגיני דרייפוס בכך שהם התעקשו בצורה בוגדנית על זכויות הנאשם כדי לחתור תחת ביטחונה הלאומי של צרפת. השמרנים הזהירו מפני זיכויו של דרייפוס בטענה שאם שמו יטוהר, מורל הצבא יצנח והאומה תיוותר פגיעה אל מול גרמניה העולה. זכויותיו של אדם אחד – במיוחד של אדם יהודי – לא יכולות לסכן את צרכיה של מדינה שלמה. הטענה הזאת, שהפיצו אנטי-דרייפוסרים רבים, נוסחה בכישרון מיוחד בידי מבקר הספרות פרדינן בּרוּנטייר במאמרו מ-1898 "אחרי המשפט".

 

בּרוּנטייר טען כי הפרשה חשפה קונפליקט בסיסי בתוככי הרפובליקה השלישית, בין האנשים האחראים שמבינים שצורכי הקהילה קודמים לזכויות הפרט, ובין האנרכיסטים, הסוציאליסטים והאינדיבידואליסטים הקיצוניים, המוכנים לסכן את עצם קיומה של צרפת לטובת חירותו של אדם אחד. זה היה טיעון שדורקהיים יכול היה להבין, טיעון שאולי היה קשור לחששות שלו עצמו מפני כוחות האינדיבידואליזציה הקטלניים של החברה המודרנית. אך דורקהיים שינה את דעתו. בסדרה של חיבורים שנכתבו ב-1898 וב-1899, הוא השיב לבּרוּנטייר, הגן על הדרייפוסרים וניסח חזון חדש של חברה ושל פוליטיקה שניתץ את הפסימיזם הקודם שלו. 

 

Emile_Durkheim
אמיל דורקהיים

 

 

החשיבה של דורקהיים עברה טרנספורמציה בזכות התקשרות אמפתית וביקורתית עם האנטי-דרייפוסרים. במאמר על אנטישמיות שחיבר, הוא ביטל את הרעיון כי מתנגדיו של דרייפוס היו מונעים משנאה ומדעות קדומות. הוא טען בעיקשות שהאנטישמיות היא ביטוי של הבעיות הכלכליות והמצוקה המוסרית של החברה הקפיטליסטית, תופעות שהוא תיעד בעצמו. אנשים רגילים, לא פחות מסוציולוגים, תרים אחר הסברים לבלבול של המודרניות ולעיתים קרובות מדי מוצאים שעירים לעזאזל.     

 

כמיהה לעולם מובן

 

ב"התאבדות", חיבור שכתב זמן לא רב לפני כן, תיאר דורקהיים את האידאולוגיות שצמחו בתגובה לקפיטליזם העכשווי כהמשכן של נטיות הפירוק של הקפיטליזם עצמו ותו לא. עתה, בעודו מהרהר בתגובת צרפת להרשעה של דרייפוס ב-1894, דורקהיים נזכר בפרץ שמחה ברחובות. ההמון הצרפתי היה מאושר, לטענתו של דורקהיים, לא מפני שהיה לו תירוץ לרדוף מישהו ממיעוט מתועב, אלא כי הוא חש הקלה כיוון שהתאגד לנוכח הסבר ותשובה לסבלו. מבנה האנטישמיות הציע מפלט מהצרות ומהמצוקות של החברה המודרנית: כמיהה משותפת לעולם מובן.

 

במאמר שכתב על מיליטריזם העמיק דורקהיים את הניתוח שלו של מחנה מתנגדי דרייפוס. בדומה לאנטישמיות, מיליטריזם עתה נראה לו כמו צורה מעוותת של ציווי חברתי חיוני. הוא טען כי הצרפתים, שראו בצבא את ההגנה שלהם מפני גרמניה, הפכו אותו ל"כת", למשהו קדוש. הם הקריבו את דרייפוס החף מפשע כדי לפייס את אלוהיהם.

 

דורקהיים יכול היה להתעכב על האכזריות ועל חוסר ההיגיון של הקרבת הקורבן הזה. במקום זאת, הוא טען שהמשימה של הליברלים היא למצוא "כת" טובה יותר. הצרפתים היו זקוקים לרעיונות אחרים שיאחדו אותם, מטרות אחרות לשאוף אליהן יחדיו. הדרייפוסרים היו צריכים להציע לא רק עקרונות פוליטיים, כמו זכויות הפרט, אלא גם תחושת שייכות, צורה של קולקטיביות המאורגנת סביב ערכים נשגבים ומכוונת כלפי השגת מטרות ממשיות. את דרייפוס ניתן להציל לא באמצעות עתירות לזכות להליך הוגן, אלא באמצעות הפיכת הצדק ל"כת", באמצעות תשוקה קולקטיבית ממשית לזכויות הפרט.

               

דורקהיים ציין שדת כזו של זכויות הפרט אינה דבר שניתן לארגן בפזיזות לכבוד המאורע. ואולם, במאמרו מ-1898 "אינדיבידואליזם והאינטלקטואלים", הוא טען שהדת הזאת היא למעשה כבר האמונה הרווחת של צרפת. בעוד טיעון פרדוקסלי, המשתווה לטענתו כי האנטי-דרייפוסרים מונעים מאהבתם לאמת ולקהילה שהם מפנים למקום הלא-נכון, ביקש דורקהיים להוכיח שההתעקשות של הדרייפוסרים על זכויותיו של אדם בודד היא אקט של עבודת אל המאחדת את הצרפתים לבני עמם ולעברם המשותף. בכך התעמת דורקהיים עם הביקורת של בּרוּנטייר נגד האינדיבידואליזם, שדמתה מאוד להערכות המוקדמות יותר שלו עצמו בנוגע לחברה המודרנית. בּרוּנטייר טען כי הדמוקרטיה הליברלית החלישה את האומה בכך שהדגישה את הצרכים האינדיבידואליים על חשבון הצרכים של הקבוצה. דורקהיים סתר את טענותיו של בּרוּנטייר באמצעות סקירה היסטורית של הזכויות הללו, שתחילתה בפילוסופים של עידן הנאורות, כגון ז'אן-ז'אק רוסו, שהגו אותם לראשונה.          

 

הזכויות כנשמת האומה

 

פרשת דרייפוס העניקה לדורקהיים נקודת מבט חדשה ואירונית על פרויקט הנאורות. שנים קודם לכן התיאוריות של רוסו ועמיתיו נראו לדורקהיים שטחיות ואידיאליסטיות. הם טענו שהחברה היא רק מעין חוזה שנועד להגן על זכויות הפרטים המרכיבים אותה, אך, כפי שדורקהיים הסוציולוג הראה, החברה היא זו שיצרה את הפרטים, ולא להפך. הפילוסופים טעו לגבי טבע האדם ולגבי היחסים בין הפרטים לחברה – אך גם אם הם טעו, רעיונותיהם נכנסו לתוך מערך האמונות והדעות הקדומות של מרבית הצרפתים, ובדרך השיגו סוג של אמת בלתי-צפויה.

 

 

דורקהיים טען שרעיונות המפתח של הליברליזם – שהחברה נוסדת ומורכבת במקור בידי פרטים מבודדים ונושאי זכויות ושהלגיטימיות של המדינה מבוססת על היותה מגינת זכויות הפרט – מוטעים מנקודת מבט מדעית או פילוסופית מפני שאינם מסוגלים לעמוד בבדיקה ביקורתית. אך הם נעשו אמיתיים בפועל, או אמיתיים דיים. הצרפתים מאמינים בקיומו של הפרט הליברלי ורואים את ההיסטוריה שלהם בתור סיפור ניצחונו. היה זה הלהט הדתי של הדרייפוסרים שככל הנראה הביא את דורקהיים לדרך המחשבה הזאת. שהרי, כפי שדורקהיים הבחין, זה מפתיע שאלפי אנשים כה מחויבים להגנת זר אחד. למען איזה אדם יחיד שווה לסכן את ביטחון המדינה כולה? נראה כי יש כאן משהו שהינו מעבר לרציונליות מדעית או פילוסופית. דורקהיים טען שכאשר אנו מזועזעים מההפרה של זכויותיו של אדם, אנו חווים את הגועל ואת הפחד שמאמינים דתיים מרגישים כשמשהו קדוש מחולל, אף על פי שאיננו דואגים יותר מדי לאדם עצמו שזכויותיו מופרות.    

 

לפיכך, הדרייפוסרים לא יצאו באמת להגן על דרייפוס עצמו, אלא על פרט לא-אישי ואנונימי, על אנושיות מופשטת שאותה כל חברי הדמוקרטיות הליברליות חולקים. דורקהיים אמר שהאדם נהפך לאלוהיו של האדם... בנפש של כל אדם יש משהו מן הנשגב, מאפיין שהופך אותו לקדוש ובלתי-ניתן לחילול. הוא טען כי את הדמוקרטיה הליברלית ניתן להבין לא כמערכת טענות מדויקת או אפילו רציונלית בנוגע למערכת היחסים בין פרטים לחברה, אלא כדת המקדשת וחוגגת את זכויות היחיד המופשט והאידיאלי שהוא אלוהיה.     

 

כנגד טענותו של בּרוּנטייר, האומר שכבוד מוגזם לזכויות הפרט מסכן את האומה הצרפתית, אמר דורקהיים שהדת הזאת היא היא ה"נשמה" של אותה אומה. לכן, דורקהיים הזהיר, המטרה של סדר קוסמופוליטי שבו מדינת הלאום עשויה להיעלם הוא אשליה: נורמות ליברליות יכולות להחזיק מעמד רק בקהילה של מאמינים המושרשת באותן תבניות חיים ומעגלי רגש. למרות ההשפעה ההולכת וגדלה של תנועות סוציאליסטיות בין-לאומיות, עד סוף חייו המשיך דורקהיים לקוות שהסוציאליסטים הצרפתים ישובו למסורות צרפתיות, כדבריו, וינטשו את החלום של מהפכה עולמית; דמוקרטיה ליברלית היא דת, אבל זו מערכת אמונות לאומית; לא אוניברסלית.

 

הדת כיסוד הפוליטיקה

 

אחרי שהתפכח מהיהדות של אביו, מפילוסופיית הנאורות ומהמחקר המדעי של החברה, מצא דורקהיים את מה שהוא ראה כאמונה חדשה. במשך שני העשורים הבאים, עד מותו ב-1917, הוא הקדיש את עצמו לניסיון להוכיח שלכל החברות יש בסיס דתי ("הצורות האלמנטריות של חיי הדת", 1913) ולספק למורים צרפתים את האומץ לאמץ את תפקידם ככוהני הדת של הרפובליקה. לדידו של דורקהיים, על המורים להנחיל לילדים "מוסר דמוקרטי", המושתת על כבוד לזכויות הפרט ועל אהבה לאומה. הוא האמין כי הילד, ואחר כך המבוגר, צריכים ללמוד שהזכויות המוענקות להם, החירות שהם נהנים ממנה והכבוד המוסרי שהם מאמינים שנמצא ברשותם - כל אלה נוצרו בידי הישות האישית אך הלא-אישית שנקראת צרפת. רק באמצעות התעמתות עם חוקים שנאכפים בצורה נוקשה, ילדים ילמדו לתת כבוד למשהו הגדול יותר מהם. זאת הגישה הבסיסית הנחוצה לכל דת, כולל דת הדמוקרטיה הליברלית. 

 

הוא אומנם לא טען שעל המדינה להגביל את חופש הדת, אך דורקהיים לא דמיין שתיתכן הפרדה בין דת למדינה במובן שבדרך כלל מתכוונים אליו מגיני החילוניות המסוימת של צרפת, המכונה "לאיסיטה" (Laïcité). הוא גרס כי הדת היא יסוד הפוליטיקה. הרפובליקה השלישית יכולה לשגשג רק אם תומכיה יקבלו את מהותה האמיתית, שהיא הכנסייה האמיתית של הצרפתים, המוסד שדרכו הם יסגדו לפרט נושא הזכויות.

 

התביעות הייחודיות של דורקהיים מן המדינה כי תעצב את פרטיה לטובת החברה ותנהל את חינוכם כמיזם דתי הרחיק ממנו בעלי ברית פוטנציאליים, כמו אינטלקטואלים ליברלים יהודים ופרוטסטנטים שנלחמו למען מרחב ציבורי המכיל צורות שונות של פרקטיקה דתית. האנטישמים גם הם לא חיבבו את דורקהיים. ב-1911 היה אחיינו של סוציולוג מתחרה ששמו גבריאל טארד שותף לכתיבת פמפלט הטוען כי דורקהיים תפס את החברה כ"אלוהים יהודי", ישות רודנית השולטת באנושות באמצעות קסטה של כוהני דת.

 

אינטלקטואלים יהודים-צרפתים מאוחרים יותר, כולל אחיינו של דורקהיים עצמו, מרסל מוס, לא דיברו עליו בחיבה יתרה. בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשנוכחו מוס ועמיתו לשעבר של דורקהיים, לאון ברונשוויג, כי המפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה באמצעות פולחנים כמו-דתיים, הם הגיעו להכרה שסוג האמונה הקולקטיבית שדורקהיים קידם משרת את הפאשיזם, לא את הדמוקרטיה.    

 

אך הסכנות שהציג הרייך השלישי – אנטישמיות, מיליטריזם, בוז לזכויות הפרט – היו סכנות שדורקהיים הכיר בהן. את האמונה השנויה במחלוקת שלו בדמוקרטיה ליברלית הוא מצא בדיוק באמצעות הרהור בגורמים החברתיים והפסיכולוגיים של הסכנות הללו. ואכן, אם מסתכלים על מה שקרה בגרמניה דרך עיניו של דורקהיים, הרי שמה שמסכן את הדמוקרטיה יותר מכול זה פחות מדי, ולא יותר מדי, אמונה בפרט.

 

החיים מנצחים את המוות

 

בפרסום מ-1915, "המנטליות הגרמנית והמלחמה", הטיל דורקהיים את האשמה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה על הוגים גרמנים כמו היינריך פון טרייצ'קה, שהטיל ספק ביכולתם של פרטים לפעולה מוסרית קולקטיבית. לשיטתו של דורקהיים, לעומת המתווה הפילוסופי של הפרט, שהציעו הנאורות ומדענים חברתיים מסוגו, פון טרייצ'קה תפס את הפרט כיצור אנוכי ומבודד שאינו מסוגל ליצור קשרים חברתיים היכולים להתעלות מעל לאנוכיות שלו. על פי ההיגיון הזה, במקום לסגוד לפרט האידיאלי, שלמעשה איננו קיים, הוגים גרמנים סגדו למדינה – שהיתרון שלה הוא שהיא קיימת. לפיכך, המדינה הגרמנית שלה סגדו קיבלה יד חופשית לדכא את נתיניה ולפלוש לשכניה. הסמכותנות והתוקפנות של גרמניה היו תוצאת האמונה של הוגיה באלוהים גלוי לעין – המדינה.

 

זה אולי נראה שעל ידי תמיכה בדת של הפרט האידיאלי הזמין דורקהיים את קוראיו לאמץ "שקר אצילי" על אופיים של אינדיבידואלים, שבמציאות יכולים להיות איומים. אך למרות ההזמנה לאמץ את ה"שקר האצילי", הוא היה רחוק מלהתעלם מהצדדים האפלים יותר של הטבע האנושי.

 

ימים לאחר שבנו נהרג בשדה הקרב במערכה בבלקן במלחמת העולם הראשונה, כתב דורקהיים לאחיינו מוס שהחיים מנצחים את המוות. הוא סיפר למוס שסבתו, לאחר שבנה נהרג, בילתה שבוע באבל, אך ביום השמיני לא יכלה לעצור את עצמה מלשאול על הרכילות השכונתית. היא לא שכחה את הצער שלה, אך להיות חי משמעו להתרחק מהמחשבה על המכאובים ועל ההנאות שלנו על ידי כך שאנו נמשכים אל תוך חייהם של אחרים. מה שנדמה כדבר הקשה ביותר שהדת דורשת מהאדם – התגברות על האנוכיות שלנו ועל אימת המוות – הוא למעשה רגיל בצורה נשגבת. 

 

דורקהיים ידע שכל מאפיין של הטבע האנושי שעשוי לתת תקווה יכול גם להיות מנוצל לרעה. התשוקה שלנו להיות מאוחדים בעולם מובן, הכמיהה שלנו לקהילה והמוכנות שלנו להקרין חזון אידיאלי על מציאות לא-מספקת עלולים לדחוף אותנו לבצע מעשים איומים. אך המבנים הרגשיים הנצחיים הללו הם גם אלה שמובילים אותנו ליצירת קשר עם אחרים ומציעים את הבסיס האפשרי היחיד לסדר פוליטי הגון. 

 

מאנגלית: דנה קסלר

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus