בוקר טוב אליהו
בוקר טוב אליהו
social
facebook whatsup email tweeter
דוד שפרבר //
10.3.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
במשך שנים התעלמו מיצירתו של האמן אליהו סידי. דוד שפרבר סבור שהצגתו בבית אבי חי סימנה את המפנה ושהתערוכה "חזון אליהו" היא הזדמנות מצוינת לברר מדוע (כמעט) כולם התעוררו כל כך מאוחר

סידי צד
אליהו סידי הוא אמן שפעל שנים ללא נראוּת ציבורית מרכזית ומשמעותית, אך משנות התשעים, ובמיוחד בעת האחרונה ממש, הוא פרץ לתודעה הישראלית. הפריצה של סידי קיבלה חיזוק רציני עם זכייתו בפרס יסלזון מטעם מוזיאון ישראל בשנת 1996, אך יותר מכך בעקבות תצוגה שאצר לו גדעון עפרת  בבית אבי חי בירושלים  (2008). כעת מציג סידי באמסטרדם, בניו יורק ובמשכן לאמנות עין חרוד (אוצרת: דבורה ליס).

סידי יוצר בהשראת ז'אנר יהודי נרטיבי שרווח בקרב ציירים בני הדור הישן בארץ - אמנים כמו יוסף גייגר הצפתי, משה בן יצחק מזרחי (שאה) ושלום מושקוביץ' מצפת. אמנים אלה היו יהודים  שומרי מצוות, שאימצו צורת ביטוי שמקורותיה במיניאטורות ובשטיחים פרסיים ובאמנות יהודית עממית ממזרח אירופה.


לשחק את המשחק

פריצתו הפתאומית של סידי מעלה את השאלות: מה מאפשר לאמן מסוג זה לפרוץ דווקא עכשיו, ובמסגרת איזה שיח חדש תופעה זו מתממשת?

אפשר לבחון זאת לאור  הטענה של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה (Bourdieu), לפיה ההייררכיה בעולם האמנות אינה מותנית בהכרח באיכות הפנימית של האובייקטים האמנותיים, אלא באיכות השיח שמתהווה סביבם ובמיצובו כעמדת כוח בעלת עדיפות ביחס לזולתה.

ברוח זו, הפיכתו של אובייקט כלשהו ליצירת אמנות אינה תלויה רק בערך הפנימי שלו עצמו, אלא גם בשילוב בין תהליכים חברתיים המתרחשים בתוך שדה האמנות לאחרים החיצוניים לו. תיאוריית השדה של בורדייה מערערת על תפיסות אידיאליסטיות של יצירת האמנות, ומבקשת להבינה במסגרת שדות ייצור תרבותיים, הנשענים בין השאר על צנזורה ועל קבלת כללי המשחק על ידי המשתתפים, שהסכמתם שבשתיקה "להמשיך לשחק את המשחק" עומדת ביסוד הדברים.

אבות מייסדים?

הנרטיב הציוני שאף להבנות את כינון הבית הלאומי במסגרת נרטיב של "ארץ  שוממה ללא עם". האסטרטגיה היתה מחיקה מודעת או עיוורון ביחס לעולם הטרום-ציוני בארץ. הדברים הללו  ידועים. מה שפחות ידוע הוא שגם האמנות המקומית החדשה ראתה את עצמה כמייצרת עולם אמנות מקורי יש-מאין, תוך מחיקת הסיפור של האמנות שהיתה קיימת כאן קודם לכן. כך נמחקה מהשיח האמנות הפלסטינית שקדמה להקמת המדינה, ובאופן דומה, גם האמנות היהודית הקדם-בצלאלית, שרווחה בקרב בני היישוב הישן בארץ.
סידי מרכז

למעשה, רוב כותבי ההיסטוריה של האמנות הישראלית התחילו את הסיפור הישראלי בפתיחת בית הספר בצלאל בשנת 1906, ובכך לא רק מחקו שנים של יצירה טרום-ציונית, אלא גם תרמו לדחיקת תפקידו של העבר הרחוק יותר כמשפיע על התרבות הישראלית בהווה. לעובדות אלה מתווספת גם אבחנתה של דליה מנור, שעמדה על כך שדגם מיתולוגי מקובל יכול להסביר את העובדה שאמני המודרניזם המקומי הציגו את עצמם - ובעקבות זאת גם הוצגו על ידי פרשני השדה - כאבות מייסדים שבראו את האמנות הישראלית המודרנית יש-מאין.

יוצא דופן בעניין זה הוא חוקר האמנות גדעון עפרת, שהקדים ופתח את דיונו בנושא באמני היישוב הישן המסורתיים. ואולם, גם הדיון שלו באמנים האלה לווה בהמעטה בערכן של היצירות. לדבריו, אמנות זו היא "אמנות דתית פונקציונלית, נעדרת כל מבע אישי... מופקעת מכל זמן ונטולת כל זיקה מודעת לתולדות האמנות". לא רק שהאמנות הזאת נמחקה מסיפור העל של האמנות הישראלית, אלא - כפי שציין חוקר הפולקלור שלום צבר - אמנים ישראלים שאמנותם הושפעה מהאמנות העממית של הדור הישן בארץ הודרו, הודחקו והפכו לשוליים בשיח ההיסטוריוגרפי של האמנות המקומית.


עם זאת, בחינה מחודשת של אמנות  הדור הישן בארץ מגלה דווקא עומק של מבע אמנותי מודע, המתייחס גם לעבר ולמסורת  האמנותית. שלום צבר, למשל, עמד על השפעותיה של האמנות היהודית האשכנזית  מאירופה על יצירתו של שלום מזרחי (מחלוצי האמנות בארץ ישראל, עוד לפני פתיחת בצלאל) ועל הקשר הפוליטי בין עבודותיו לאירועים בארץ ישראל באותה תקופה.

צבעים והומור

סידיצד2
פריצתו של אליהו סידי בתקופה האחרונה היא דוגמה מובהקת לשבירת מוסכמות העבר. סידי, כאמור, הוא אמן שיוצר בעקבות ציירים טרום-בצלאליים בארץ. חזותו ועולמו הרוחני כאמן שומר מצוות מתחברת גם היא לאותם אמנים. הציור של סידי בצבעי מים על נייר (ולעתים גם הפיסול שלו) מתחבר למסורת ארצישראלית של ציור נרטיבי, שבבסיסו טקסטים מהמקורות  ואיורם בדימויים שטוחים ונאיביים החוזרים על עצמם באופן ליניארי. סידי מוסיף משלו למסורת זו: הצבעים העזים וההומור ביצירותיו יוצרים סקס אפיל ושפה ויזואלית שיש בה סינתזה חדשה.


למעשה, בתקופה האחרונה מיטשטשות ההבחנות בין אמנות גבוהה לאומנות ואתנוגרפיה. גם הפולקלור המכוון לריבוי קולות ולהעצמה של הלא-קאנוני - תחום שהיה בעבר מוקצה ומודר - הופך היום יותר ויותר לנושא הנדון ומפרה את עולם האמנות.

בהקשר זה, הצגתו של  סידי  ( על ידי גדעון עפרת ובעקבותיו אחרים) כיוצר ראוי בשדה של  אמנות גבוהה והכתיבה על היצירות הנאיביות מהעבר שבהשראתן הוא יוצר - והכללתן בשיח כחלק אימננטי משדה האמנות - מדגימות את השינוי שעובר שדה זה בכלל והשדה הישראלי (ולכל הפחות הענף היהודי שלו) בתקופה האחרונה.

אליהו סידי, "חזון אליהו", המשכן לאמנות עין חרוד, אוצרת: דבורה ליס

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus