פסטיבל מידברן צילום: פלאש90
ברוכים הבאים למדבר של הממשי: בפסטיבל מידברן תלמדו לשחרר
social
facebook whatsup email tweeter
תומר נאור //
27.5.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"שנת השמיטה, וכמוה גם הפלאיה, מזמינה אותנו לחזור לתמימות, לתחושת הפליאה והכרת הטוב אל מול המציאות. יש אשר יאמרו כי רק באירועים מיוחדים מעין אלו, בין שבעיר הזמנית ובין שבזמנים המוגדרים של השמיטה, אנו מסוגלים כחברה לדבוק בהתנהלות מעין אוטופית זו"
פסטיבל מידברן, שבנגב לימד את תומר נאור כמה תובנות חשובות. כדי באמת להיות חלק ממנו חייבים לדעת לשחרר באמת, לאפשר לעצמכם להיפטר מדעות קדומות ולהיות מסוגלים להתנתק לרגע מהנורמות החברתיות. בקיצור לשמוט

 

 

 

בחלק הראשון של המסע

הסתכלתי על כל החי מסביבי

היו שם צמחים וציפורים וסלעים ודברים

היה חול וגבעות וטבעות

הדבר הראשון שפגשתי היה זבוב מזמזם

והשמים ללא עננים

החום היה חם והאדמה היתה יבשה

אבל האוויר היה מלא בקול

(להקת אמריקה, "סוס ללא שם", 1971)

 

 

בעצם, הכול מתחיל בתור.

תור. כמו עוד תור שבו אתם עומדים כמעט בכל יום. רק שהפעם הוא ארוך יותר, לא באמת זז, והעיקר - חם. אוי, כמה חם.

 

כמידברן פלאש
הגרסה הישראלית (צילום: פלאש90)

 

נסו להיזכר בפעם האחרונה שעמדתם בתור ארוך ומיוזע. במחשבות שחלפו בראשכם, בחוסר הסבלנות, בעצבים שמתחילים לעלות לאט לאט ובחישוב הזמן שהפסדתם מהחיים. ועכשיו, שחררו. שחררו את הכול. ברוכים הבאים למידברן.

 

 

הכול התחיל בקיץ 1986. בחור אמריקאי שבור לב מחליט לנסוע לחוף עם כמה חברים כדי להשאיר את צרות היומיום בבית. לאחר כמה ימים של חגיגה ויצירה, כמחווה של ביטוי עצמי רדיקלי, החבורה מחליטה לשרוף את אחד המיצגים שעליהם עמלו בפרך. המיצג הנבחר הוא פסל עץ אנושי בגובה שלושה מטרים -  מעתה אמרו – האיש השרוף, The Burning Man.

 

יעברו עוד כמה שנים, והחברים יחזרו לאותו חוף ולאותו ביטוי עצמי רדיקלי. מתוך החבורה הזאת תצמח קהילה קטנה שתלך ותגדל עד שתגיע לעשרות אלפי משתתפים בכל שנה ומאות אלפי חברים החיים על פי עשרת העקרונות שהתווה דור המייסדים. עם הדיברות אפשר למנות השתתפות רדיקלית, א-מסחריות, הענקת מתנות, אחריות אזרחית ומאמץ קהילתי, והחשוב מכול לטעמי: אי השארת עקבות. משאירים מקום כפי שהיה לפני הבערה הגדולה - לעתים אף במצב טוב יותר.

 

עם הזמן נחשפה לקהילה ולעקרונותיה קבוצת ישראלים לא גדולה, שהתחילה לקיים בארץ אירועים ברוח הברנינג מן העולמי. מסיבות, מפגשים, אירועים קטנים - והכול ברוח עשרת העקרונות. והחלום? - אירוע "ברן" כחול לבן. אחרי שנתיים של הכנות יצא לדרך בשנה שעברה המידברן (Midburn) הישראלי הראשון, בהשתתפות כ-3,000 ברנרים וברנריות (או אם תרצו, שרפנים ושרפניות). ההצלחה הגדולה וההבנה שהקסם יכול לעבוד גם בעברית הביאה להכפלת המספרים השנה. וכך, יצאנו לדרך עם אירוע הברן השלישי בגודלו בעולם (אחרי ארצות הברית ודרום אפריקה), בהשתתפות 6,000 איש ואישה (וילד וילדה), שבנו להם עיר זמנית על הפלאיה (Playa, חוף בספרדית, הכינוי האמריקאי לחוף האגם היבש שבו מתקיים האירוע בארצות הברית).

 

 

רכבתי במדבר על סוס בלי שם

זה הרגיש טוב להיות מחוץ לגשם

במדבר אתה יכול לזכור את השם שלך

משום שאין אף אחד שיכול להכאיב לך

(להקת אמריקה, "סוס ללא שם", 1971)

 

נחזור לתור.

 

אחד העקרונות הבסיסיים של הקהילה הוא, כאמור, השתתפות רדיקלית. לא מגיעים לאירוע כדי להיות צופים, אלא כדי להיות חלק מלא מהאירוע עצמו. בשילוב עם עקרונות אחרים, זה בעצם אומר שאתם המיצג, המארגנים, הקהל והמפיקים בעת ובעונה אחת. רצוי גם שתדעו להיות פתוחים ולקבל את שאר המשתתפים בקהילה ואת הדרך שבה הם בחרו לבטא את עצמם.

 

וזה לא פשוט. אנחנו חיים בחברה שכמעט מכריחה אותנו לעטות מסכות בחיי היום יום שלנו. חברה שבה ביטוי עצמי שחורג מעט מהנורמה לא יהיה קביל ברוב המקומות וברוב המקרים, ובוודאי שלא ביטוי עצמי אשר נתפס כמעט יותר "רדיקלי". וזו בדיוק מטרת האירוע. למשך כמה ימים יצרנו ביחד עיר זמנית ואוטופית שבה למסחר אין ערך, ויש מקום לכל אחד ואחת, לדרך שבה הוא או היא רוצים לבטא את עצמם ולמקום שבו הם רוצים לתרום ליצירה, לקהילה ולאירוע. לא תרומה כספית, אלא פשוט המתנה שלהם, שיכולה להיות כל דבר: ציור, משקה, אוכל, שיר או סתם עיסוי טוב לכתפיים.

 

וכדי להגיע בראש פתוח לאירוע כזה, מוטב שתשאירו את כל המתחים וצרות היום יום שלכם מאחור. ובדיוק בשביל זה יש תור של כמה שעות בכניסה לאירוע. אז גם הקסם מתחיל. גיטרות נשלפות, שמשיות, פריסבי, לוחות שש בש. אנשים פותחים בקבוקי שתייה קרים ועוברים בין כלי הרכב ומציעים את מרכולתם לאזרחי העיר החדשה שלהם. אילו לא היינו יודעים שאנחנו עומדים בתור בדרך לעיר, היינו בהחלט יכולים לחשוב שזה האירוע שאליו הגענו.

 

ברוכים הבאים למציאות המושלמת, שבה מצליחים אלפי ישראלים לזנוח את עול השגרה ופשוט לשחרר. זה לא פסטיבל, אין פה הפקה ולא תמצאו פה דוכני מזון. כל מה שתרצו שיהיה לכם, תביאו לעצמכם, ואם כבר הבאתם, למה לא לחלוק עם אחרים? תראו לי עוד רחוב בארץ שבו הולכים זה מול זה אדם מחופש לתות, נסיכה על אופניים, זוג בחליפות כחולות ועוד בחור שנראה כאילו הרגע נשלף מרחוב רוטשילד התל אביבי, וכולם מחייכים זה לזה ומברכים זה את זה לשלום.

 

 

כמידברןפל
מיצגים חיים שמרכיבים את הווי בעיר הזמנית (צילום: פלאש90)

 

בכל ערב נצבעת העיר אורות זוהרים, בשעה שכל המיצגים עוברים לתצורת הלילה שלהם ומוארים בשלל אורות, וכך גם תושבי העיר, שעוטים עליהם פנסים, סטיקלייטים ושאר תאורות שונות ומשונות. רוב הלילה יעבור במסיבות ובאירועים במחנות נושא (קמפים), שהם למעשה המיצגים החיים שמרכיבים את הווי החיים בעיר הזמנית. יש למשל מחנה קפה ועוגיות, מחנה להשכרת חברים או פויקמפ, שמבשל פויקה מסביב לשעון.

 

כדי באמת להיות חלק מהעיר, חייבים לדעת לשחרר באמת. כדי להצליח לקבל את כל התושבים, צריך לאפשר לעצמך להיפטר מדעות קדומות, להצליח לקבל כל ביטוי עצמי (כל עוד הוא לא חודר למרחב האישי שלך ופוגע בך), להיות מסוגל להתנתק לרגע מנורמות חברתיות. בקיצור לשמוט.

 

רוצים לקרוא על המשמעות העמוקה של השמיטה?

 

אנחנו נמצאים השנה בשנת שמיטה שעיקריה מחייבים לשמוט חובות, לשחרר עבדים ואמות ולאפשר לאדמה לנוח. אם תרצו, כבר אבות אבותינו חיו על פי עשרת העקרונות, ופשוט לא ידעו זאת. הציווי לשמוט את החובות ולשחרר עבדים לחופשי מביא איתו בהכרח ציווי חברתי, אחריות אזרחית, להצליח לראות בהם צדדים אחרים, לתת להם לבטא את עצמם מחדש ולקבל זאת. שמיטת החובות מגלמת בתוכה את הסלידה ממסחריות היתר; ושחרור האדמה הוא לא פחות מאשר יישום  של עיקרון Leave no trace: אל תיגעו באדמה, השאירו אותה כפי שהיא, ומתוך כך ייטב לה ולכם.

 

 

מידברן פלאש90
מוטב שתשאירו את כל המתחים וצרות היום יום שלכם מאחור (צילום: פלאש90)

 

 

שנת השמיטה קוראת לנו לקחת אחריות - אחריות על האדמה: להניח לה לנפשה עם שנה של מנוחה; אחריות זה על זה, על עצמנו, על קהילתנו ועל הגרים החיים בתוכנו. אלו הם גם עשרת העקרונות והוויית החיים בעיר הזמנית שלנו. שנת השמיטה, וכמוה גם הפלאיה, מזמינה אותנו לחזור לתמימות, לתחושת הפליאה והכרת הטוב אל מול המציאות. יש אשר יאמרו כי רק באירועים מיוחדים מעין אלו, בין שבעיר הזמנית ובין שבזמנים המוגדרים של השמיטה, אנו מסוגלים כחברה לדבוק בהתנהלות מעין אוטופית זו. אולי דווקא תיחום הזמנים והפיכתם לחריגה מוגדרת מהיום יום הם שמאפשרים את השונות המופלאה הזאת ואת הקסם שמתלווה לה. ויש אשר יאמרו, ואני בהם, כי אחרי שלמדתם פעם אחת שאפשר לחיות בחברה אוטופית, בהכלה, הכללה וקבלה, אימנתם שריר שלא היה שם קודם, פיתחתם יכולת לראות את הדברים ולקיים את העקרונות גם בחיים "האמיתיים", במקומות שבהם מתאפשר לכם לנהוג כך.

גם בחיי היום יום לשחרר קצת מהלחץ, מהיעדר הקבלה, מהעול הפיזי והנפשי, ופשוט לשמוט. להיות.

 

בזמן כתיבת שורות אלה, התפרסמה ידיעה שלפיה שריפת המקדש גרמה נזק לעתיקות בנות 150 אלף שנה ששכנו תחתיו (וחשוב לציין שהעיר הזמנית קיבלה את כל אישורי הרשויות, ובהן גם רשות העתיקות). באופן פרדוקסלי, עיקר הנזק נגרם לא מהשריפה, אלא מהניקוי המושלם של השטח לאחריה, אשר הביא לפגיעה באבני צור שהיו על הקרקע ולא זוהו. דווקא פה, העיקרון הכה מחייב של "לא להשאיר זכר במקום שבו היינו", פגע בזכר שהשאירה קהילה שחיה במקום לפני מאות אלפי שנים. האם עיקרון אי השארת עקבות בטבע, שהינו נדבך באלמנט הארעיות של העיר וחוסר צבירת הרכוש וההיקשרות אליו (ומתוך כך, שריפת המיצגים בסוף), הוא מצד אחד הכרחי לקיום הקהילה, ומצד שני יכול לשרת את שאר העולם (לדוגמה, במקום לשרוף את המיצגים, להעביר אותם כתרומה אמנותית).

 

כך או כך, תהליך טוב הוא זה אשר מסתיים בסימן שאלה בסופו, וכיוון מחשבה לפעם הבאה. בלי להתכוון, הגיעה הידיעה הזאת וגרמה לי לחשוב כיצד אפשר לשמר את עיקרון השמירה על הטבע מצד אחד, ומצד שני כן להשאיר זכר מוחשי כלשהו לעיר השוקקת שקמה לכמה ימים ונשרפה שוב - כמו עוף החול האגדי.

 

העיר הזמנית הגיעה לקצה הזמני. ניפגש שוב על הפלאיה במידברן 2016. 

 

מה אפשר לעשות בשנת שמיטה?

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

* את תמונת ההפניה צילם משה שי/פלאש90

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus