אוהל הרחמים
אוהל הרחמים
social
facebook whatsup email tweeter
מוני אנדר //
3.12.12
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"יש משהו מדהים בשקט השורר במקום, בחיבור של אנשים למצבה דוממת ובתפילה הזכה והעמוקה של כל אחד מהם, כאילו נפתחו השמים רק למענם". לרגל י״ט בכסלו, חג הגאולה של חסידת חב"ד, נזכר מוני אנדר באוהל של הרבי מליובאוויטש, המקום שבו כל חלום מתממש

אנשים רבים נוסעים לחפש שקט. יש כאלה שמקדישים לכך כמה שנים במזרח הרחוק או בדרום אמריקה; אחרים חייבים לישון מדי פעם תחת השמים זרועי הכוכבים של מדבר יהודה או לבלות כמה שעות בצפון המוריק והמפכפך. אבל איש לא חשב שקיים מקום כזה גם בלב העיר האינטנסיבית ביותר בעולם, חמישה קילומטרים משדה התעופה קנדי ובמרחק חצי שעת נסיעה ממייסי'ס ומהטיימס סקוור. הציון של הרבי. מקום: ניו יורק.

לפני שנים ספורות הוציאו צעירי חב"ד משלחת של מצויני צה"ל, בוגרי מבצע "עופרת יצוקה", לכמה ימים של נופש וחופש בתפוח הגדול. היו שם צעירים שהשאירו בעזה את הרגל, את היד, את היכולת ללכת, אבל עזה נשארה אצלם בנשמה. כל אחד והצלקות שהוא סוחב עמו. כאב של לוחמים.
" הוצאתי את חבילת הניירות שלי. בדחילו ורחימו התחלתי לקרוא. מאיר מתל אביב סיפר לרבי שהתחתן השנה ועכשיו הוא מבקש ילדים; עמרם הדתי ביקש שהילד שלא כל כך אוהב את הדרך יתחזק ביראת שמים; גלעד שעושה ביום יום תוכניות שמגיעות לרייטינג של 30 אחוז ביקש שהזוגיות תתייצב ושמהילדים תהיה רק נחת "
בין פסל החירות לאיצטדיון היאנקי'ס ביקרנו בציון של הרבי, "האוהל", כפי שהוא קרוי בחב"דניקית מדוברת: מבנה קטן וחסר תקרה הממוקם בבית החיים היהודי של קווינס, שבו נטמנו גופם של האדמו"ר הקודם של חב"ד וחתנו וממלא מקומו. הרבי. לכאן היה הרבי בעצמו מגיע לפחות אחת בשבוע כדי להתפלל אצל חותנו, וזה המקום, לצד בית מדרשו המיתולוגי של הרבי, ה-770, שאלפי חסידי חב"ד ממשיכים לפקוד כל אימת שהגעגוע גובר.


המנהג הוא שכשנכנסים לרבי כותבים מעין מכתב שבו מבקשים מהצדיק להיות מליץ יושר בשבילנו אצל היושב במרומים. גם חיילינו, ש-90 אחוז מהם לא היו דתיים בהגדרה, לקחו דפים ועטים. לפתע ראית מחזה מדהים: יושבים אנשים מבוגרים ומחוספסים, שאינם מוכנים לדבר עם איש על מה שהיה "שם" או על מה שיהיה בעתיד - לא אימא, לא מש"קית ת"ש וגם לא הפסיכולוג של משרד הביטחון - ומעלים על הדף את כל מה שעובר להם בראש. "לא יודע למה, אבל הרגשתי שפה אני יכול לכתוב דברים שביום יום אני אפילו לא מדבר עליהם", אמר לי אחד מהם.

וזה לא רק הם. בכל פעם שאני מבקר במקום, אני נדהם מחדש מחתך האנשים שמגיעים לציונו של הרבי. צרפתיות שנראות כאילו יצאו מקטלוג, ישראלים שבאו לעשות מכה בניו יורק, אוליגרכים רוסים, אמריקאים שיצאו הרגע ממשחק בייסבול, וכמובן, חסידים, שמבחינתם המקום הזה הוא הכול. כמו בשנים הטובות, גם היום הרבי הוא של כולם.

יש משהו מדהים ומצמית בשקט השורר במקום, באינטימיות, ברצינות שמשתלטת עליך גם אם אתה ממש לא כזה, בחיבור של האנשים למצבה הדוממת ובתפילה הזכה והעמוקה של כל אחד מהם, כאילו באותו רגע נפתחו השמים רק למענם.


רגע לפני שהם נכנסים פנימה בחרדת קודש, יושבים האנשים וכותבים פתק שבו הם מעלים את כל אשר על לבם בפני מישהו שלא פגשו מעולם, או לפחות לא ב-18 השנים האחרונות, כולל דברים שלא היו מספרים בחיים לפסיכולוג. ואותה רבגונית שלמעלה באה לידי ביטוי גם כאן: אחד פונה אליו באנגלית - דיר רבי; האחר כותב לו בעברית מדוברת - כבוד הרב, בבקשה ממך; החסיד כותב "אנא לעורר רחמי שמים מרובים ממקור הרחמים והסליחות על נפש רוח ונשמה של יעקב בן נחמה"; והילדה שלי, בת השש, ציירה לרבי מטוס ולאחר מכן שאלה אותי בטלפון מה הוא אמר על זה.

 

לא לפספס את שעת הרצון
קשה לי להסביר את המתח שבו אני נמצא בימים לפני הנסיעה לאוהל של הרבי. מרגע שאני מקבל את כרטיס הטיסה, זה מקנן במוחי בכל צעד ושעל. שלא תטעו: זה לא פחד או חשש. אני בטוח שהרבי שמח על כל יהודי שמגיע להתפלל בציונו. אבל זה כן משהו שמכניס אותי למין מחויבות ורצינות, אולי כדי שלא אפספס את שעת הכושר ואת עת הרצון.

יכול להיות שכדי להקל במשהו את הלחץ הזה, אני פונה כמעט לכל מי שאני מכיר ומספר לו על הנסיעה. כך היה גם לפני פחות מחודש, כשהודעתי לכולם שאני נוסע להשתתף בכינוס השליחים של חב"ד ואשמח להזכיר אותם לברכה על ציונו של הרבי. אני זקוק רק לשמם העברי המלא ולשמה של אימם 

מדהים לגלות את ההיענות. אין אחד שאינו מעוניין בכך ועוד מוסיף קרובי משפחה וחברים מן הגורן ומן היקב. "אפשר גם את דודה שלי, שקצת חולה?", שואל מישהו שעובד בכלי תקשורת מרכזי, ואני משיב לו שזה אינו מברק ולא צריכים לחסוך בכל מילה.
f110705yn03
צילום: פלאש 90

וכך נסעתי לרבי, מצויד ביותר מעשרה עמודי A4 מלאים בשמות פרטיים. שם המשפחה אינו רלוונטי כאן. בלילה לפני הטיסה הושבתי את ילדיי היקרים ליד השולחן והזכרתי להם שמחר אבא נוסע לרבי. הגדולה, נשמה שכמותה, רק בת שבע, ביקשה שכל מי שאין לו ילדים ייפקד במהרה. השנייה, בתחילת כיתה א', ביקשה בכתב מראה אופייני לגילה שמשיח יבוא במהרה. הקטן קשקש משהו אבסטרקטי במיוחד. כל הצרור נכנס לתיק המסמכים, צמוד צמוד אליי.
כשנכנסתי לרבי, היו שם כמו תמיד יהודים מכל הסוגים. חלקם הגיעו לכנס עם שליחי חב"ד מכל העולם ולא ידעו מילה בעברית. הם בעיקר הסתכלו על מצבת האבן ונתנו לעיניים לדבר. שאריות של שלג לבן מהסופה של אמש עוד היו פזורים מסביב ואלפי פתקים כבר היו מונחים שם.

הוצאתי את חבילת הניירות שלי. בדחילו ורחימו התחלתי לקרוא. מאיר מתל אביב סיפר לרבי שהתחתן השנה ועכשיו הוא מבקש ילדים; עמרם הדתי ביקש שהילד שלא כל כך אוהב את הדרך יתחזק ביראת שמים; גלעד שעושה ביום יום תוכניות שמגיעות לרייטינג של 30 אחוז ביקש שהזוגיות תתייצב ושמהילדים תהיה רק נחת; וחברה טובה של רווקה ירושלמית ביקשה למענה שידוך שמח. לצערי, את השם שלה אני זוכר משנים קודמות. לפעמים הקב"ה מתאווה לתפילתנו.

אחרון הוצאתי את הציור האבסטרקטי. בקול חנוק ביקשתי מהרבי שהילד שצייר אותו וכבר מזמן חגג שנתיים יואיל בטובו לפתוח את הפה ולהגיד איזו מילה או שתיים. אבא שלו לא כל כך מתחבר לכל המכונים להתפתחות הילד ולקלינאי התקשורת שהוא פוגש בזמן האחרון.

קוראים לו מוישי, והוא שלי. אבל עכשיו גם של הרבי.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus