הצבא צועד על תהיליו: ההשגחה הרבנית בשדות הקטל

 הסערה שנסבה על מינויו של אייל קרים לתפקיד הרב הצבאי הראשי שבה והציפה בשבוע שעבר את סוגיית תפקידה של הרבנות הצבאית. נאומי ההסתה שנשאו באחרונה ראש המכינה הקדם-צבאית שביישוב עלי יגאל לוינשטיין (שטען שהומואים הם סוטים) וראש ישיבת ההסדר ברמת גן יהושע שפירא (שהשווה נשים לכלבים) הרחיבו את הדיון.

 

השאלות על השידוך בין רבנות לצבא ועל ההשלכות הנובעות מהמעמד המוקנה לרבנות הצבאית אינן חדשות. ואולם, מחקרים חדשים השופכים אור על מוסד הרבנות בצבאות אירופה בימי מלחמת העולם הראשונה מעידים כי גם טרם הקמתה של מדינת ישראל וייסודו של צבא שרוב המשרתים והמשרתות בו יהודים, תפס מוסד הרבנות הצבאית, לטוב ולרע, מקום מהותי בעיצוב היחסים בין זהות פרטית לקולקטיבית בקרב יהודי היבשת וקהילותיהם השונות בעתות של משברים בינלאומיים.

 

מאה שנה לאחר המלחמה, מעניין גם לגלות שמוסד הרבנות הצבאית שימש בה, בהיבט היהודי, כלי בניהול המשולש המורכב של מוסר, חוק וסמכות בעת לחימה - בין שבין היהודים ובין עצמם ובין שבינם ובין החברה והמדינה שבתוכה ביקשו להתערות.

 

 

בדיקת תפקודם של הרבנים הצבאיים בצבאות הקיסריים של מלחמת העולם הראשונה רחוקה מלהחמיא למוסד הזה. היא חושפת שהם לא היססו להגדיר את המלחמה מלחמת קודש, על ההיתרים ההלכתיים הנגזרים מהכרזה כזו, ושהיה ביניהם מי ששיבח שימוש בנשק להשמדה המונית. הם גם רתמו בנדיבות את המושג "עמלק" לצרכים הפוליטיים של המדינה שלמענה נלחמו, כפי שעשו גם חלק מרבני צבאות היריב.

 

מציף. הרב אייל קרים (פלאש90)

 

 

ואולם, רבנים צבאיים בצבאות האלה גם שימשו גשר בין הקהילות היהודיות משני הצדדים, ואפילו בין הכוחות הלוחמים. הם חתרו לאחווה בין-דתית ובין-לאומית, התמודדו עם הפערים בין זרמי היהדות השונים בקהילתם, ראו בתפקידם צינור למימוש האוטונומיה התרבותית של קהילתם ושל מיעוטים אחרים ותפשו את שחרור יהדות רוסיה מעול הדיכוי הצאריסטי כמטרה מרכזית בפעילותם.

 

 

סמל ברור של אמנסיפציה

 

הצבא שמינה את המספר הגדול ביותר של רבנים צבאיים בשנות מלחמת העולם הראשונה, כמותית ויחסית, היה הצבא האוסטרו-הונגרי. עם פרוץ המלחמה, שירתו בצבא ההאבסבורגי 32 רבנים צבאיים.
ב-1918, שנתה האחרונה של המלחמה, היו בכוחות האוסטרו-הונגריים 133 רבנים צבאיים, ששירתו כ-300 אלף חיילים וקצינים יהודים.

 

ההיסטוריון האוסטרי ד"ר דיטר הכט מדגיש כי בעוד כוהני הדת מזרמי הנצרות השונים שירתו בצבא ההאבסבורגי תחת מרותו של כומר צבאי ראשי, קתולי, כוהני הדת של המיעוטים, דהיינו של היהודים והמוסלמים, לא הוכפפו לסמכות דתית-צבאית ריכוזית. בהיבט הממסדי-צבאי, לא היו הרבנים והאימאמים נתונים להיררכיה פנים-דתית. הדרגה שהוענקה להם היתה אחידה – סרן; הם הוצבו במפקדות האזוריות; והיו כפופים, מבחינת הסמכות, למשרד המלחמה האימפריאלי, שזולת אספקת ציוד תפילה בסיסי לא התערב בעבודתם.

 

הכט, העורך כעת מחקר רחב לאוניברסיטת גראץ על הרבנים הצבאיים בצבא ההאבסבורגי במלחמת העולם הראשונה, מספר בריאיון טלפוני על האתגרים ועל האפשרויות שהתפקיד הציב בפני הרבנים ובפני האוכלוסיות היהודיות באימפריה. חיילים יהודים נדרשו לשירות חובה בצבא הקיסרי עוד ב-1788, הוא אומר, ובתחילה הוצבו ביחידות אספקה בלבד. במהלך המאה ה-19 הם כבר היו יכולים להתקדם לדרגות קצונה, גם מבלי להמיר את דתם לנצרות, כפי שנדרש למשל מחיילי הצבא הפרוסי. בעשור האחרון של המאה ה-19 נמנו עם הצבא ההאבסבורגי יותר מ-42,500 יהודים. הם היו 3.9 אחוזים ממצבת החיילים הכוללת ושיקפו בכך את שיעורם בקרב אוכלוסיית האימפריה כולה.

 

האישור להכנסת רבנים צבאיים לכוחות הקיסריים, מסביר הכט, התקבל רק כשני עשורים לאחר אביב העמים של 1848, שהיה כשלעצמו נקודת מפנה בשל הסולידריות הבין-דתית שהופגנה בלוויית הענק המשותפת שערכו בווינה רב בכיר וכמרים נוצריים למהפכנים שנפלו בקרבות. מינויים של רבנים צבאיים, לפיכך, היתה מבחינת יהדות אוסטרו-הונגריה סמל ברור של אמנסיפציה. נוסף על זאת, העובדה שהקיסר נמנע ממינוי רב ראשי נתפסה בידי יהודי הממלכה כאות לכך שהוא אכן כיבד את האוטונומיה הדתית שלהם.

 

לא היה מדובר בהעדר מוחלט של דרישות אדמיניסטרטיביות: הרבנים שהוצבו בתפקיד הצבאי – כמשרתי מילואים – היו רק כאלו שהוסמכו לרבנות במוסדות מוכרים בידי המדינה. אחד מממצאי המחקר של הכט מצביע על כך שתלמידי ישיבה או סמינר רבני מוכר זכו בתקופת לימודיהם לפטור מגיוס החובה שחל על שאר הגברים.  

 

הרב אהרן טנצר במלחמת העולם ה-1

 

 

עם זאת, תנאי ההכרה הממלכתית בתואר הרבני לא היו אחידים. באוסטריה לא היה אפשר לזכות בה בלי תעודת דוקטורט, ואילו בחלקים המזרחיים של האימפריה השלמת התואר האקדמי לא הוצבה כתנאי סף למינוי. הכט מצא מכתבים ששיגר לקהילה היהודית בווינה רב מהעיר, שהוצב בעת המלחמה כרב צבאי בבודפשט, ובהם הוא מתאר בחלחלה את מאמציהן של קהילות אורתודוכסיות לשלב רבנים מטעמן במערך הרבנות הצבאית. "הוא כתב שבהעדר השכלה אקדמית, חסרה להם, לדעתו, ההכשרה המתאימה לתפקד כרבנים", מפרט הכט.

 

הוא צדק? להשכלה האקדמית היתה השפעה על יכולתו של הרב הצבאי למלא את התפקיד?

הכט: "אני חושב שכן. הם הכירו טוב יותר את הסוגיות הפרוצדורליות. בעתות מלחמה פעל הרב הצבאי גם מול רשתות המדינה, והשכלה אזרחית אפשרה להם לחבר בין העולמות".

 

תמיכה גם לבני הדתות האחרות

 

ההבדלים הדתיים והפוליטיים בין הזרמים היהודיים השונים הציבו אתגר לחיילים ולרבנים כאחד גם בשטחי החזית, מוסיף הכט. "במיוחד במפגש בין רבנים מודרניים יותר – משמעות המונח רפורמים או קונסרבטיבים בהקשר הזה שונה היום מזו של אז - לבין החיילים האורתודוכסים מגליציה ומהונגריה". כך למשל התקשו חיילים אורתודוכסים לקבל רבנים גלוחי פנים כסמכות הלכתית, ומנגד, חלק מהרבנים הללו לא חיבבו, בלשון המעטה, את הלכות התפילה של השמרנים מבין החיילים וניסו לכפות עליהם את הנוהגים שלהם. לדוגמה, הרב הצבאי בפילזן, צ'כיה גילה, כשהגיע לחזית איזונצו, שאת טקסי התפילה של חייליו, רובם מגליציה, מנהל חזן פולני - ועושה זאת באורח המסורתי שאותו ראה הרב הצ'כי כ"רעשני ובלתי נאות". מצד שני, אנשי אגודת ישראל בווינה, למשל, תמכו רק במינוי רבנים ספציפיים, שמרנים כמובן.

 

החיילים האורתודוכסים קיבלו בסופו של דבר את הסמכות של הרבנים המודרניים?

"כן. כי לא היתה הרבה ברירה. אמנם תמיד היתה אפשרות להפנות שאלות במכתבים לרבנים בבית, אבל בתוך הלחימה מסתדרים עם מה שיש".

 

והיו גם לא מעט חיילים חילונים, שלהם שימשו הרבנים – מלבד היותם מי שערכו את החגים – כתובת לקשרים עם הבית ועם הקהילות היהודיות המקומיות. ממילא, בין התפקידים המרכזיים שאותם ראו הרבנים, כפי שעולה ממאות התכתובות, המסמכים, הדוחות, הצילומים והגלויות שבחן הכט, היה גיוס חבילות מהקהילות בעורף וחלוקתן לחיילים - הן בחזית והן בבתי החולים. סיגריות היו המוצר המבוקש ביותר, אבל היתה דרישה עצומה גם לחבילות בגדים ואוכל, "תשורות חיבה מנשים", כפי שכונו. נוסף לנחיצותם הפרקטית, המשלוחים הנכיחו לחיילים את החיים מחוץ לתופת. תפקיד מרכזי נוסף של הרבנים היה עריכת לוויות הנופלים, וכאלה היו רבים.

 

מכיוון שיחידות הצבא האימפריאלי הורכבו לפי אזורי המוצא של החיילים והקצינים, ולא לפי קווי מתאר דתיים או אתניים, היה על הרבנים לנווט גם בתוך הרגישויות שבין האוכלוסיות השונות. בין הכמרים, הרבנים והאימאמים המעטים ששירתו שררו לרוב יחסים טובים. בעת הביקורים בבתי החולים, למשל, הם הקפידו להעניק תמיכה גם לפצועים בני הדתות האחרות. אבל, אומר הכט, לא חסרו גם ביטויי אנטישמיות, כולל נגד הרבנים.

 

הרבנים הצבאיים היו גם חוד החנית בתעמולה המלחמתית, במיוחד בייצוג הפטריוטיות היהודית כשיקוף של הנאמנות היהודית לקיסר מחד גיסא, ושל המחויבות הקיסרית לנתיניו היהודים מאידך גיסא. תצלומי רבנים צבאיים הודפסו כגלויות, מאמרים שלהם ועליהם הודפסו בעיתונות היהודית והכללית והענקת מדליות סוקרה בהרחבה. יחסי הציבור נועדו גם להעמיק את המעורבות ואת הסיוע לחיילים היהודים בחזית: בין שמתוך הקהילות ובין שמטעם המדינה. משרד המלחמה ההאבסבורגי ייחס חשיבות רבה לדרשה שנשא הרב הצבאי של וינה ארנולד פרנקפורטר באפריל 1917 בפני חיילים יהודים שיצאו לחזית, עד שהוציאה כפקודת צבא. היא שוגרה מטעם המיניסטריון לכל הכוחות תחת צו שכלל גם הוראה לספק לחיילים היהודים – ככל שניתן הדבר - מזון כשר.

 

הרבנים הצבאיים לא נמנעו מלייחס לקרבות ולגיוס יהודים לצבא האוסטרו-הונגרי ייעוד דתי-הלכתי. הרב מאיר טאובר, למשל, שנרצח ב-1942 בגטו ורשה, הוצב אף הוא בחזית איזונצו, שם שירת בצד כ-550 לוחמים יהודים. במכתב לשבועון יהודי אוסטרי באביב 1915 דיווח כיצד החיילים, רובם אורתודוכסים, ניסו לשמור על כשרות עד שהתשישות והמחסור הכריעו אותם. במכתבו פירט כיצד הבהיר לחיילים האלה שמדובר במלחמת קודש ושאינם מחויבים לכן לקיים את כללי הכשרות. הוא גם הכתיר את השתתפותם במלחמה נגד רוסיה כמילוי מצוות קודש.

 

ככלל, מדגיש הכט, המלחמה נגד רוסיה היתה עניין מבלבל מבחינת החיילים היהודים בצבא האוסטרו-הונגרי. רבים מהם הגיעו כאמור מאזורים שנחלקו בין שליטה אוסטרית לרוסית ומצאו את עצמם נלחמים לא רק נגד בני קהילות יהודיות בארצות אויב - בעיה שניצבה מול היהודים בכל הארצות שהשתתפו בלחימה - אלא גם ממש נגד יהודי ארצם שהיו עתה בצד הרוסי. השיח הפנים-יהודי באימפריה האוסטרית, שהרבנים הצבאיים היו בין מוביליו, ניסח לחיילים היהודים בצבא ההאבסבורגי שתי מטרות: הגנה על משפחותיהם ושחרור יהדות רוסיה הנתונה תחת דיכוי. רבנים – הן בצבא והן מחוץ לו – סיווגו את רוסיה, במילים ברורות, כעמלק. על כל המשתמע מכך בנוגע להתנהלות המותרת לדעתם ללוחמים יהודים מתוך השקפת עולם הלכתית. הם לא היו היחידים: הכט מספר שרבנים צבאיים בצבא הצרפתי הגדירו את הגרמנים כעמלק, ובגרמניה האשימו רבנים צבאיים בעמלקיות את הצרפתים ואת הבריטים.

 

פן נוסף של הגישה הזאת התבטא במישור הפוליטי. רבנים צבאיים נשענו על מעמדם הצבאי והרבני ועל שליטתם במגוון שפות כדי לפעול בשטחים שנכבשו במלחמה. הם ערכו טקסים למען שבויים יהודים מהצבא הרוסי והגישו סיוע לשבויים במחנות. הם גם סייעו בניהול משא ומתן בין הקהילות היהודיות בשטחים שנכבשו ובין הרשויות האוסטריות. ההיבט המגשר והמפייס הזה, על הפוטנציאל המדיני הקונסטרוקטיבי הגלום בו, נוצל דווקא לצרכים אנטישמיים, ולאחר מכן אף גויס לתעמולה הנאצית: משהחלה מגמת התבוסה של מדינות המרכז, הואשמו החיילים היהודים ומנהיגיהם הרוחניים בשיתוף פעולה עם האויב, במימוש אינטרסים זרים ובהפקת רווחים מהמלחמה.

  

הפער בין חמלה ללחימה

 

בשבוע שעבר, עם היוודע דבר מינויו של קרים לרב הצבאי הראשי והגילויים על התבטאויותיו בעבר, שלחו רבנים בריטים בכירים מכתב גלוי לרמטכ"ל גדי אייזנקוט וגינו במילים חריפות את הדברים שכתב קרים בזמנו באתר כיפה על אונס. "גם הזמן שחלף (מאז פרסם קרים את הדברים ב"כיפה"; מ"ל) לא יכול לנקות את פגיעתן של מHלים כה מזיקות ומוטעות", הם כתבו והוסיפו שלהשקפות מסוג זה, "אין מקום בחברה המודרנית".

 

אחד החתומים על המכתב הוא הרב הקונסרבטיבי ג'ונתן ויטנברג, ראש הקהילה המסורתית בבריטניה, רב בית הכנסת ניו נורת לונדון ופעיל ביוזמות לקידום דיאלוג נוצרי-מוסלמי-יהודי בבריטניה. ויטנברג הוא נכדו של אחד מהרבנים הצבאיים הבולטים ששירתו בצבא הקיסרי הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ד"ר גיאורג זלצברגר מפרנקפורט. 

 

הרב ג'ונתן וינטנברג

 

 

בריאיון טלפוני מלונדון מספר ויטנברג, יליד סקוטלנד, על שיחות שקיים עם סבו – שנמלט מהנאצים לבריטניה ב-1939 - ועל הדברים שאפשר ללמוד מהדיווחים ששלח זלצברגר לקהילתו בפרנקפורט מהחזית המערבית שבה שירת.

 

מה הכי בולט בהתייחסותו של סבך – רטרוספקטיבית ובזמן אמיתי – לתפקידו כרב צבאי גרמני?

ויטנברג: "ההשקפה שלו היתה שאמנם התפקיד כולל עניינים הלכתיים כמו כשרות, אבל שגורם הרבה יותר מכריע בו הוא התמיכה הרוחנית בחיילים. הן בחגים, למשל, והן כשהם יוצאים להילחם, כשהם נפצעים, וכשחס וחלילה הם שוכבים על ערש דווי. אני זוכר גם שהוא סיפר שאחרי הביקור הראשון אצל הפצועים הוא הפסיק להבדיל בין פצועים יהודים ללא יהודים ושנוכח בגישה דומה גם אצל חלק מהכמרים. מבחינתו, תפקיד הרב הצבאי היה הרבה יותר רוחני מאשר הלכתי".

 

ב-2014, במלאות מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצא לאור ספרו של פיטר אפלבאום "נאמנות נבגדת", מחקר ראשון מסוגו בשפה האנגלית על שירותם של הרבנים הצבאיים בצבא הגרמני במלחמה הנדונה: כ-30 רבנים, שהעניקו סעד רוחני ודתי לכ-100 אלף חיילים יהודים.

 

ויטנברג כתב את ההקדמה לספר, והיא עומדת בפני עצמה כמאמר מעורר מחשבה ושווה עיון. הרב הלונדוני מנסה לפענח בה את הפער הקשה מנשוא בין החמלה שביטאו הרבנים ושהכיר מקרוב אצל סבו ובין התפיסות שביטאו בנוגע לדרכי הלחימה ומטרותיה והפרספקטיבה שדרכה התבוננו באויב.

 

הרבנים הגרמנים תיארו את סביבת הלחימה על מוראותיה, הביעו צער, כאב ואמפתיה כלפי הכורעים תחת הסבל האדיר שנגזר ממנה וניסו להעניק להם תמיכה רגשית, רוחנית ומעשית. אבל, מדגיש ויטנברג במאמרו, הם גם, "הציגו עמדות שקוראים בני זמננו יתקשו להבין; במיוחד, אולי, אלה שכמוני גדלו על שירתם של וילפרד אוון, זיגפריד ששון ואיזק רוזנברג ועל 'במערב אין כל חדש' של אריך מריה רמרק" – כולם בני זמנם של הרבנים הללו, וכמותם, מצולקי גיהינום החזית המערבית, ולמרות זאת, בחרו לבחון את המלחמה בפריזמה שונה לחלוטין מהגישה הלאומנית ששלטה בקרב הרבנים בצבא הגרמני שכמהו, כותב ויטנברג, ל"סדר, חובה והקרבה".

 

הרב סלומונסקי, למשל, שנספה באושוויץ ב-1942, התגאה במהלך מלחמת העולם הראשונה בכך ש"החייל הגרמני הפגין את עליונותו", והפליג בשבחי, "הרוח הגרמנית שלא נותרה קפואה על עומדה: יצירות כבירות שנגלו מתוך התחלות צנועות; הצוללת, נשק באווירונים, גז".

 

בדומה לרבנים הצבאיים האוסטרים, גם עמיתיהם הגרמנים נשענו על טיעונים דתיים בתמיכתם המוחלטת בלחימה. בתשובה שכתב הרב דוד צבי הופמן למגויס חרדי שחשש מההפרה הצפויה של מצוות שמירת השבת, הסביר הרב לחייל המיועד שסירובו להתגייס יוציא שם רע לקהילה כולה ויחלל שם שמים. מבחינתו של הופמן, מציין ויטנברג, "שירות המולדת לא היה רק חובה אזרחית, אלא גם דרישה דתית".

 

מרתק לגלות שתחושות הזיהוי המוחלט בין המהות היהודית למהות החברה שלמענה התגייסו ולמענה נלחמו אינם נחלתו הבלעדית של המקרה הצה"לי. ויטנברג, המנסה במאמרו להתחקות אחר הסיבות להתמסרות המוחלטת של סבו ורעיו ליציאה למלחמה מיותרת שקטלה מיליונים, מצא שהפטריוטיזם של סבו, כמו של יהודים רבים אחרים בצבא הגרמני, נועד לא רק להוכיח את נאמנותם המוחלטת למדינתם, אלא גם מתוך האמונה הלוהטת שהלחימה כתף אל כתף עם עמיתיהם בצבא הקיסרי תביא לקצה של האנטישמיות – תקווה שהתנפצה עם הוצאתו לפועל של מִפקד היהודים שנעשה בצבא הגרמני ב-1916 וניסה להוכיח (בבירור ללא הצלחה, שכן תוצאותיו נגנזו) את הטענה האנטישמית שלמרות מספרם הגבוה של החיילים היהודים, רובם משרתים בעורף ואף מפיקים רווחים כלכליים מהמלחמה.

 

הפטריוטיזם ששטף אנשים כסבו, מסביר ויטנברג, היה קשור אפוא בעבותות לתפיסתם את הגרמניות כהתגלמות היהודיות. "צמד האידיאלים של חינוך ותרבות שהיה בו בזמן מוסרי ואסתטי ושפיתח באישיות את תכונותיה ואת רגישויותיה הפנימיות ביותר", כותב ויטנברג במאמרו, "נתפס (בעיניהם; מ"ל) הן כיהודי באופן העמוק ביותר והן כהתגלמות הגרמניות ומיצויה". יתרה מכך, סבו של ויטנברג אף ראה בגרמנים וביהודים שותפים להתגוננות מפני דעות קדומות חיצוניות המייחסות לאלה ולאלה תכונות שליליות דומות. קמצנות, למשל, או חיבה יתרה לכוח ולממון.

 

ההקשר היהודי הפוליטי לא נעדר אף הוא מהשיח הרבני-צבאי בגרמניה. ויטנברג מספר שהטינה האנטי-צרפתית שהביע סבו בעת הלחימה, בדומה לרבנים אחרים, היתה נעוצה בפרשת דרייפוס. "הם ראו בצרפתים אנטישמים, התגאו בתרבות הגרמנית וסברו שניצחון גרמני יחזק את ערכי השוויון והאחווה שנבגדו בידי האנטישמיות הצרפתית", הוא אומר. 

 

מחקר ראשון מסוגו. "נאמנות נבגדת"

 

 

הצלע האימפריאלית השלישית במדינות ההסכמה, הצבא העותומאני, גייס גם הוא יהודים לשורותיו. יותר מ-10,000 חיילים יהודים מכל הקהילות שהיו תחת שליטה טורקית גויסו אליו בכפייה, מספר החוקר ד"ר דוד אשכנזי, לרבות אלפים מבני היישוב היהודי בארץ ישראל. עם זאת, ממצאיו של אשכנזי, שחקר את גיוס הצעירים היהודים לצבא העותומאני כפי שהשתקף בעיתונות הספניולית וכותב עתה את הביוגרפיה של הרב יעקב מאיר, רבה של סלוניקי שעם הגעתו לישראל שימש רב ראשי בצד הרב קוק, לא העלו אף לא מקרה אחד של רבנים צבאיים בכוחות הטורקיים. "עברתי על אלפי מסמכים, אבל המושג הזה פשוט לא היה מוכר".
 

בחגים, מציין ד"ר אשכנזי, הצבא שחרר את החיילים היהודים לחגוג עם הקהילות שבקרבתן שירתו. סיוע אישי, רוחני והלכתי הוגש להם רק באמצעות הרבנים המקומיים או הרבנים בבית והיה תלוי במידת יכולתם של האלה להשפיע על הרשויות. "יש שפע תכתובות בין הרבנים על גיוס החיילים מהקהילות השונות. המחקר על הרב יעקב מאיר מעלה שכתב המון מכתבים לרב באשי - הרב הראשי באימפריה העותומאנית - בנושאים שונים שנגעו לחיילים: מאספקת מצות לפסח ועד חיפוש נעדרים בקרבות". בתקופה שאחרי המלחמה, תחת חילופי המשטר בסלוניקי, מציין אשכנזי, "המשיך מאיר לסייע ופנה למפקדים בולגרים בנושאים שנגעו לחיילים יהודים ששירתו תחתם".

 

המתח בין זהות לסמכות

 

בחלוף מאה שנה מהמלחמה האיומה ההיא, לרבות ההתפתחויות ההיסטוריות ההרסניות שחוללה, מבט לאחור על תפקידם המורכב של הרבנים הצבאיים של צבאות מדינות המרכז מחדד את ההרהורים בנוגע לרלוונטיות ולנחיצות של מוסד כזה בצבא של מדינה שבה ממילא המרחב הכללי רווי במוסדות דתיים-יהודיים רשמיים המעוגנים מלכתחילה במבנה המוסדי-אזרחי.

 

מבט כזה גם שופך אור אירוני על העובדה שצה"ל – שתפקידו ביובל האחרון כצבא המתחזק שליטה על אוכלוסייה לא-יהודית המשוללת זכויות אזרחיות מחריף ממילא מתחים בין זהות וסמכות, לאום ודת – אפילו לא מספק לחייליו הדרוזים, המוסלמים והנוצרים כוהני דת צבאיים משלהם. זאת נוסף על הדרתם של זרמים דתיים-יהודיים מרכזיים.

 

יתר על כן, גם בתחום חלוקת הכוח המגדרית זזו כמה דברים. ואולם למרות גיוסן של נשים – גם דתיות - ולמרות המשמעויות הנובעות משליטתו הישירה של הצבא הישראלי באוכלוסייה אזרחית שמחציתה נשים, לא משולב בו שום זרם הרואה בהן סמכות דתית כלשהי. מה שכמובן מחזיר אותנו אל ההערות המיזוגניות וההומופוביות של שפירא ולוינשטיין וקרים ואל התובנה ההלכתית שהפיץ הרב הצבאי הראשי המיועד בנוגע להתנהלותם הראויה של חיילים גברים מול אזרחיות הנמצאות תחת פיקוחם ושליטתם הצבאית.

 

 

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6