"אני בדיכאון שהקורונה נגמרת": איך מצליחים לעשות אמנות בתנאים מגבילים
"אני בדיכאון שהקורונה נגמרת": איך מצליחים לעשות אמנות בתנאים מגבילים
social
facebook whatsup email tweeter
אורין רוזנר //
18.5.20
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"שרון דנון: לירית בלבן, שהשתתפה בפרויקט, אמרה דבר נורא יפה: שחקן חייב להופיע. חשמלאי לא ירגיש שהוא חייב לתקן מכונת כביסה בזום, אבל שחקנים כן מרגישים את זה. אין כסף, אז אין את הסיבוך של כסף וחוזים. אנשים פנויים ורוצים להופיע"
"ענבר אלגזי: הבית נהפך לחלק חשוב מאוצר המילים שלי בימים אלה. תקופה ארוכה הייתי מציירת דמויות בתוך חלל ריק, בלי קרקע וסביבה. עכשיו יש לי איזו הזדמנות לחפש קרקע ולשחק עם זה"
"דנאל אל-פלג: הייתה תחושה משוחררת כזו, כאילו שהדברים פחות גורליים. הרבה פעמים כשאת מסתובבת עם מצלמה, אנשים נורא רוצים לדעת למה זה, מה האג'נדה, איפה זה יהיה – ועכשיו זה ברור שמתעדים, זה ברור שקורה משהו ולא היה צריך להסביר"
חשבתם שחופש מעודד את היצירתיות? ההגבלות של הקורונה מוכיחות שגבולות נוקשים מאלצים אותנו לחשוב מחוץ לקופסה ושאפשר להמשיך ליצור גם בתנאים כאלה: "פתאום אני חושבת – למה לא? למה לא לצרוך תרבות כזו אונליין תמיד, בלי מתווכים ומפיקים ופרסומות?"

בחודש מרץ הוטל על הישראלים סגר, ובתחילת חודש מאי התחיל העולם שוב להיפתח. נדמה שכולם רק חיכו להשתחרר ולחזור אל הרחוב ואל החיים, ובהם כמובן האמנים ואנשי התרבות, בתקופה שבה אולמות הקולנוע והתיאטראות היו כבר חלום נשכח, ומוזיאונים, גלריות, ספריות וחנויות ספרים – זיכרון ישן. אלא שלא בטוח שכולם יסכימו עם האמירה הזאת. שרון דנון, למשל, שהיא שחקנית, במאית ויוצרת, יזמה בתקופה הזאת את הפרויקט "Show Must Go Home", מופע זום בשידור חי (שישודר ב-21.5) שבו משתתפים כותבים, דוגמת נעה ידלין ורוני קובן, ושחקנים, כגון תיקי דיין, יוסף סוויד וקרן מור. "אני בדיכאון שהקורונה נגמרת. אני לא רוצה לחזור לשגרה", היא מודיעה. "מבחינתי, עכשיו צריך עוד פעם לחזור לטירוף הזה. אני צריכה לחשוב איך מתאימים את המופע הזה גם לשגרה".

 

את חושבת שגם בשגרה נמשיך לראות תיאטרון בזום? זה ז'אנר חדש?

"כן, פתאום אני חושבת – למה לא? למה לא לצרוך תרבות כזו אונליין תמיד, בלי מתווכים ומפיקים ופרסומות?" היא אומרת, "הכול בשידור חי, באינטרנט. התחלנו לכנות את עצמנו The Zoom Theater".

 

לתת לבית רגליים

 

זה מפתיע ולא-מפתיע לגלות איזה שפע של אמנות הציף אותנו בחודשיים האחרונים של הבידוד. מצד אחד, כולם תקועים בבית, רואים אותן החדשות, שוקעים אל תוך עצמם; איזו מן יצירה כבר תצמח כאן? ומצד אחר, ובכן, כולם תקועים בבית, בלי הסחות דעת, בלי השחיקה של עול היום יום, ואיזה זמן מתאים מזה יש לעשות אמנות?

 

אבל איזו יצירה דוקומנטרית, למשל, אפשר ליצור בטווח של מאה מטרים? דנאל אל-פלג ונעמי מרוז, שתי קולנועניות שמצאו את עצמן לפתע מקורקעות, חשבו שדווקא כאשר צועדים במקום, אפשר לראות דברים  באור חדש. "חשבנו שאם אתה מתעכב ונשאר באותו אזור, אולי תגלה בו משהו שלא ראית קודם לכן", אומרת מרוז. "רצינו לנסות לאסוף עדויות מאנשים שונים במקומות שונים בארץ, שכל אחד מהם ינסה לתעד את הגילוי החדש שהוא מצא סביב המאה מטר שלו - בצילום סטילס, בווידאו, באנימציה או בציור. רצינו שלכל אחד תהיה השפה והדרך שלו לספר את 'המאה מטר' שלו".

 

סדרת הדוקו-רשת שיצרו יחד עם אמילי שיר סגל, "100 מטר", עוקבת אחרי פרחים שמתייבשים, ציפורים בשמיים וחפצים שמפוזרים בחדר ונוגעת בעדינות גם בנושאים כמו מוות, פרידה ויחסים עם הורים וסבים. היא נעשתה בתקופה שבה התפרצה מגפת הקורונה והישראלים נכנסו להסגר, אבל אל-פלג לא חושבת שזו סדרה על קורונה. "הקורונה היא כמו איזו זכוכית מגדלת על מה שבכל מקרה ישנו", היא אומרת, "הרבה מהסיפורים הם על דברים שאנשים חווים גם בלי הקורונה, אבל עכשיו יש להם איזה רגע להתעכב על זה. משהו בתקופה הזאת מאפשר לשים לב, ואני לא חושבת שזה היה יכול לקרות בתקופה אחרת. זו לא סדרה על הקורונה, אלא על מה שהכי קרוב אליך".

 

 

ענבר אלגזי
עבודה של ענבר אלגזי

 

גם ענבר לואיזה אלגזי, מאיירת שיוצרת תחת השם "ינפוש", מספרת שבזמן הבידוד – שהיא חווה בעיר טולוז שבצרפת – היא מגלה דברים חדשים על הבית שבו היא נסגרה ומתרגמת את הגילויים האלה לאיורים. אבל היא דווקא לא חשבה שכך יהיה. "הבידוד תפס אותי ברגע שבו מכל מיני סיבות, יותר מכל דבר אחר, חששתי להיות לבד בבית. וזה בדיוק מה שהעולם זימן", היא מספרת. "ציפיתי שאהיה הרבה יותר משותקת, שארגיש כלואה. אבל הבדידות, כמו העצבות, היא מעין אורחת שבאה בלי לשאול וצריך לארח בסבלנות. וככל שמכירים אותה יותר, זה פחות מפחיד".

 

אלגזי מספרת שהופתעה מכך שהרעיונות והתשוקה ליצור לא אבדו ולא נחלשו בתקופה הזאת. "הבית נהפך לחלק חשוב מאוצר המילים שלי בימים אלה. תקופה ארוכה הייתי מציירת דמויות בתוך חלל ריק, בלי קרקע וסביבה. עכשיו יש לי איזו הזדמנות לחפש קרקע ולשחק עם זה", היא אומרת. "ובתוך המצב הזה, שבו אי-אפשר לזוז, האיור גם מאפשר לי לנוע, לתת לבית רגליים, לשים אותו על עץ, לקחת את עצמי להרים, לרקוד. יש כוח קצת מאגי לפעולה של לתת מקום, גם פשוט בדיו, לדברים האלה".

 

כשהטלפון של תיקי דיין נפל

 

את דנון הקורונה תפסה בדיוק כשהיא הייתה בדרך החוצה מחופשת לידה כפולה, כשבבית יש לה תינוקת ופעוטה. "בדיוק התחלתי לזקוף את ראשי ולהתחיל לעבוד, ללמד, להיכנס לחזרות – ואז הכול נעצר וחזרתי פנימה", היא מספרת. "בגלל שכבר הייתי באנרגיה של 'לצאת', זה נורא ביאס אותי. אבל מצד שני, גם הרגשתי שבעצם כל העולם חזר יחד איתי ל'חופשת לידה', כאילו בשביל כולנו העקומה התיישרה, כולנו באותו הסטטוס, בלי הלחץ של להתפרנס ולהיות במרוץ". והשילוב המוזר של העצירה המוחלטת והאנרגיה שנאצרה בה הוליד אצל דנון רעיון. "ראיתי הופעת אלתור בזום, וחשבתי 'וואו, מעניין איך אני יכולה להביא את זה לעולם שלי?", היא נזכרת. היא הציעה לשחקנית והיוצרת נועה לזר קינן להצטרף פרויקט,וכשפנתה למחזאי רוני סיני, הוא שאל אותה בעדינות, "למה שמישהו שלא חבר שלך יסכים להשתתף בזה", אבל תוך יממה כבר שלח דראפט ראשון.

 

אבל אם כבר מדובר בהצגה שעוברת דרך מסך מחשב, למה לא להקליט מראש? למה חשוב לך שהכול יהיה בלייב?

"אפילו לא חשבתי על להקליט מראש", היא אומרת. "היה ברור לי שזה הרעיון פה – שהשחקנים יושבים בבית שלהם, בסלון שלהם, באמבטיה, בחדר השינה. אין על תחושה של לייב. במופע האחרון, באמצע המופע, נפל הטלפון לתיקי דיין, כי אין לה חצובה. היא בנתה קונסטרוקציה של קופסאות פלסטיק, והטלפון נפל באמצע. זה משהו שבחזרות אתה לא יכול לחשוב עליו – וזה היה מדהים, כי זו הייתה דמות שמפחדת מהקורונה, שמשתגעת, ובום – נופל לה הטלפון. זה משהו שיכול לקרות רק בלייב. זה מאתגר ושומר על דברים חיים, וזה מה שמייחד את המופע". דנון גם גילתה בדרך הקשה שתפעול בשידור חי של מופע שמתנהל בזום אינו עניין פשוט. היא גייסה לשורותיה גם את היוצרת עתליה זהבי שגיא, ויחד הן מתפעלות הופעה שנעה בין הסלון של קרן מור לחדר האמבטיה של אבי גרייניק.

 

אולי אפשר להבין למה דנון לא רוצה שהקורונה תיעלם מהר כל כך. עד היום כבר עלו שני מופעים שבהם הופיעו וכתבו אנשי תרבות שחודש לפני כן היה קשה להאמין שיעשו תיאטרון חינם, בזום.

 

 

"באיזשהו שלב הבנו שזה לא משנה למי נפנה – אנשים פנויים והם רוצים לשחק. ראיתי קטע שכתב רוני קובן וחשבתי שזה מתאים ליוסף סוויד. סוויד גר בברלין, אבל הזום עושה את זה אפשרי. אמרתי יאללה, והפכנו את זה להפקה בין-לאומית", היא מספרת. "לירית בלבן, שהשתתפה בפרויקט, אמרה דבר נורא יפה: שחקן חייב להופיע. חשמלאי לא ירגיש שהוא חייב לתקן מכונת כביסה בזום, אבל שחקנים כן מרגישים את זה. אין כסף, אז אין את הסיבוך של כסף וחוזים. אנשים פנויים ורוצים להופיע".

 

גם היוצרות של "מאה מטר" מספרות שבתקופה הזאת משהו בעבודה התיעודית שלהן נעשה פשוט יותר. "הפתיע אותי מאוד כמה אנשים רוצים לדבר ולספר ולשתף", אומרת מרוז. "התרגשנו מאוד מהתחושה הזאת שאנשים רוצים לצאת ולעשות משהו בשביל לייצר פרויקט". "אני הרגשתי שיש הרבה פחות חשדנות כלפי המצלמה", אומרת אל-פלג, "יצאתי לצלם פרק, ואנשים היו פתוחים מאוד לזה שאצלם אותם. הייתה תחושה משוחררת כזו, כאילו שהדברים פחות גורליים. הרבה פעמים כשאת מסתובבת עם מצלמה, אנשים נורא רוצים לדעת למה זה, מה האג'נדה, איפה זה יהיה – ועכשיו זה ברור שמתעדים, זה ברור שקורה משהו ולא צריך להסביר. יש משהו הרבה יותר קל באווירה".

 

ומה תעשו עכשיו, כשהוסרה מגבלת המאה מטר?

"אנחנו בדיונים על זה", אומרת אל-פלג. "יש עוד פרקים שאנחנו חושבות שיכולים לעבור התאמה מסוימת, אבל זה ברור שאם כל המגבלות יוסרו, אנחנו נתחיל לחתור לסיום. זה יהיה קצת מבאס לדעת שיש תאריך סיום, אבל אולי זה גם יעשה לנו קצת טוב".

 

אלגזי, שנמצאת בצרפת, מדינה שהוכתה במגפה בצורה קשה יותר מישראל, עוד לא השתחררה מהסגר. היא בינתיים נשארת בבית, ממשיכה לאייר ועוקבת במשך ימים שלמים אחרי העצים מחוץ לחלונה. ובכל זאת, היא מספרת, "מעולם לא הרגשתי את האביב מופיע בצורה חזקה יותר. זה די פלאי. באופן משעשע, זה קורה בדיוק כשאני לא יכולה לצאת לשהות בו".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus