הקיץ הזה לא נחטוף קנסות: החתונות שלא יעלו לכם 300 שקל לאדם

לפני כחודש, בשעת צהריים, צעדה דורי בשמלת הכלה שלה, מלווה בהוריה ובבני משפחתה, לעמק המצלבה בירושלים. שם, בשטח הפתוח, היא נישאה לבן זוגה רותם, בנוכחות קהל רב. "רצינו שהאירוע יהיה שלנו ושיהיה פשוט", היא אומרת. "אז עשינו את זה אחרת".

 

בני הזוג תכננו את האירוע עד הפרט האחרון, כך שיתאים לרצונותיהם ולהעדפותיהם. הם הכינו את השטח עם החברים ועם המשפחות, הקימו תאורה ופרשו מחצלות. ומה שפחות מובן מאליו: בני הזוג ומשפחותיהם אף הכינו את האוכל לאירוע. כן, כן. האם יצירתה של הפקה מורכבת כזאת לא הוסיפה למתח המלווה ממילא את ההכנות לחתונה, כל חתונה? "להפך", אומרת דורי, "זה היה כיף כי עשינו את זה ביחד. בהתחלה חשבנו לשכור מלצרים כי לא רצינו שהחברים יהיו עבדים בחתונה שלנו, אבל כשהתחלנו לדבר על הרעיון, כולם רצו ובחרו להיות חלק מזה". 

 

לרעיון שדורי ביטאה כבר יש שם: חתונה חברתית. הוא נעשה באחרונה יותר ויותר נפוץ – ובקיץ הנוכחי בייחוד. בדרך כלל מדובר באירוע המשקף תפיסות עכשוויות של קיימות, כמו מודעות לצריכה נבונה, מחזור ורגישות לסביבה ושמבקש לבטא תחושה של קהילתיות. כך למשל, בני הזוג בחרו להתחתן בתוך הקהילה ממש; בשטח פתוח אמנם, אך באזור שהוא, כהגדרתם, "מרכז חייהם". הם לא רצו להטריח את אורחיהם ולא שיגרו אותם כנהוג ליער מרוחק או לגן אירועים בצומת עלומה. "גדלתי ממש בסביבות עמק המצלבה, וכך גם רוב האורחים שלנו", אומרת דורי, "וגם לא רצינו לנסוע מרחקים. רצינו שאנשים פשוט יוכלו לצאת מהבתים שלהם ולהגיע לחתונה ברגל".

 

דגש נוסף באירוע הושם על הפשטות. הם הציבו בשטח כמה שולחנות ששימשו לאוכל, פיזרו כיסאות למבוגרים בקהל, והחברים, כאמור, הגישו את האוכל. "לא עשינו שום דבר לבד. חברים עזרו. כל אחד בחר משימה שמתאימה לו. מי שאוהב מוזיקה עזר לנו להתארגן עם עמדת הדי ג'יי, מי שאוהב לבשל, הופקד על האוכל ומי שאהב להקים, עבד על סידור השטח".

 

וכמובן, אחד הנכבדים שבשיקולים לעשות "חתונה חברתית" הוא השיקול הכלכלי. "יכולתי לעשות חתונה יקרה יותר, אבל זו החלטה עקרונית, וגם לא רצינו להיקלע לסחרור של הוצאות. אגב, זה הלך לשני הכיוונים: במקור רצינו גם להגיד לאורחים שלא יביאו כסף, אבל זה לא כל כך עבד. לפחות לא באופן מלא. למה רצינו לומר להם את זה? כי אנחנו יודעים מה זה ללכת לחמש-שש חתונות בקיץ אחד, ומכירים את הלחץ שקשור בכך. לפי פרוטוקול החתונות הסטנדרטית, צריך לשים 300 שקל כמתנה כי זה המחיר למנה, ואנחנו לא רצינו להיות בדבר הזה". לדברי דורי, התוצאה – שכללה גם טקס קידושין בלתי שגרתי, כמו רבות מהחתונות החברתיות – היתה חוויה עמוקה.

 

גם אופיר שנר וזוהר אלון חיפשו "דרך קצת שונה להתחתן", כדברי שנר, "רצינו לעשות חתונה לא מנקרת עיניים, עם יותר דגש על התוכן ופחות על המסביב". לכן, למשל, בחתונה שלהם, שתתקיים בעוד כשבועיים, את האוכל יביאו המוזמנים. "רצינו חתונה שלא תשאיר אותנו מרוששים בשנים הקרובות, ולא פחות חשוב – שלא תרושש את המוזמנים שלנו. בעיקר הצעירים והדלפונים יותר".

 

החתונה של דורי ורותם בעמק המצלבה. "זה אפילו יותר כיף"

 

כך, החברים קיבלו הנחיה מפורשת לא להביא צ'קים, ובני הזוג מסתמכים על המשפחות והמוזמנים המבוגרים יותר שיעזרו לכסות עלויות. ומצד שני, את החברים בני הזוג גייסו להשתתף בארגון החתונה: חברה טובה עיצבה את ההזמנה, חבר אחר מרכז את קניית האלכוהול לאירוע וכו'.

 

כבר יש עסקים שלוקחים טרמפ

 

חתונה חברתית יכולה להיות כדת משה וישראל, ויכולה להיות מסיבה ותו לא. המכנה המשותף הוא שבירת הסכמה הרגילה שעל פיה נהוג בדרך כלל לעשות את האירוע – בין שהיא מתבטאת בדגש על הפן הסביבתי, "הירוק", ובין שהיא מתבטאת בשיתוף הפעולה הכלכלי עם האורחים. דומה שאין סוף לרעיונות החברתיים שנוסו בחתונות באחרונה: באחת מהן ביקשו בני הזוג בהזמנה להביא בגדים וחפצים לתרומות והציבו מכולה שבה הניחו האורחים את תרומותיהם. יש חתונות שממלצרים בהם נערים ונערות בסיכון, וגולת הכותרת: מסיבת רווקות חברתית. במקום לחגוג עד אור הבוקר, הולכים להתנדב בצוותא.

 

מבחינת אופיין הצנוע, החתונות האלה מעלות על הדעת זמנים אחרים: החתונות לאחר קום המדינה התקיימו בדרך כלל בבתים פרטיים, והאורחים היו מביאים את האוכל. בספרה הביוגרפי של מרים ויליגר "הזיכרונות תמיד אתי" (בהוצאה עצמית), היא מספרת שבחתונתה הציעו לאורחים עוגות בלבד, שהיא ואמה אפו. אמה לשה את הבצק בדמעות בזוכרה את הפאר וההדר של החתונות היהודיות בבודפשט לפני המלחמה.

 

אלא שכאן, בניגוד לתקופת הצנע, הצמצום והשיתוף נעשים מבחירה, ואף מבטאים לא פעם מחאה. לדברי שנר, "אנחנו די נרתעים מעולם החתונות ומהמחירים המופקעים שמתלווים לכך ומכל הדברים המיותרים שמסיטים את תשומת הלב ממה שלדעתנו חשוב. אפשר לומר שהחתונה משקפת את התפיסות שלנו. שנינו לא חסידים גדולים של תרבות הצריכה ושל שואו אוף. זה כמובן, אקט טיפה מחאתי, אבל גם ניסיון לשנות מבפנים, להראות לאנשים שאפשר גם אחרת, וזה אפילו ממש כיף.

 

"אני חושבת שהאוכל הוא תמיד דוגמה טובה: בהתחלה אנשים קצת נבהלים מזה שהם צריכים להביא מהבית – החברים כמובן מתלהבים, המשפחות פחות – אבל אחרי האירוע, כולם כבר מסכימים שזה הרבה יותר טעים מכל קייטרינג. אני בינתיים ממש נהנית מהעבודה המשותפת עם החברים שהתנדבו לעזור. זה ממש כיף ויוצר התרגשות משותפת לקראת האירוע. מקווה שזה ייצור תחושה חיובית ושעוד אנשים ירצו להתחתן ככה בעתיד".

 

באופן אירוני, הטרנד הנוכחי, המתקשר לפשטות ולצמצום עלויות, פַתח פֶתח לייסוד מעין ענף חדש של חברות, מעצבים ומפיקים המתמחים בחתונות חברתיות. לדברי שנר, "יש ספקים שכבר מכירים את הקונספט ותומכים בו ומציעים מחירים ששוברים את השוק בצורה משמעותית". לדוגמה, יש חתונות שבהן לא ישכרו קייטרינג, אבל צוות הפקת האירוע הוא שדואג לארגון האוכל שמגיע מהמוזמנים בבופה.

 

קריאה נוספת: מתלבטים כמה כסף לשים בצ'ק? יש אפליקציה שתעזור לכם 

 

"אנשים מאבדים פרופורציות בחתונות"

 

התפיסה החברתית, או הסמי-חברתית, אינה פוסחת גם על האביזרים הנלווים לחתונה, ובייחוד על שמלת הכלה הבלתי נמנעת, שהיא סעיף נכבד במאזן ההוצאות של החתונה הסטנדרטית. גם לכך הולכים ומומצאים פתרונות אפשריים, כמו למשל של עמותת רוח נשית (העוסקת בהעצמה כלכלית של נשים נפגעות אלימות), המקיימת ירידים של שמלות כלה יד שנייה. לפני שנה היא אף החליטה בשל הביקוש לפתוח בוטיק המציע שמלות כלה יד שנייה במחירים סבירים (עד 2,000 שקל).

 

החתונה של דורי ורותם

 

הבוטיק מתנהל כעסק חברתי, וההכנסות משמשות לשיקום של נפגעות אלימות. ענת גרנאי, מנהלת קשרי קהילה ברוח נשית, מספרת שהביקוש לשמלות יד שנייה עלה מאוד בשנים האחרונות. דברים דומים אומרת גם בהדרה גולדשמידט, המתמחה בעיצוב שמלות כלה ממוחזרות. בהדרה מבקשת מהכלה המיועדת להביא שמלה לבנה שהיא תגזור, תתפור ותשפצר – והכול בדיאלוג מלא עם הכלה ובמחירים סבירים.

 

"אנשים מאבדים פרופורציות כשזה מגיע לחתונה", היא אומרת, "נכנסים לחובות, מסתחררים. מבחינתי, ההצעה שלי היא דרך אמנותית ויצירתית יותר לעצב שמלות כלה, וגם ידידותית יותר לכדור שלנו, שלא יכול כבר עם עודפי הבדים. השיח עם הכלה מאוד פתוח מול הראי. זה מקום שמאפשר לראות את הבנאדם וללמוד אותו".

 

ענבר גל היא יזמית שלפני שנה פתחה את "מתחילים בטוב": עסק ללא מטרת רווח שנועד לפתור את סוגיית המתנות שבני הזוג מעניקים לאורחים – סעיף מיותר נוסף בפרוטוקול החתונות הקונבנציונליות – ולהחליף אותן במתן תרומות בשם האורחים. "כשאחי התחתן לפני שמונה שנים", היא אומרת, "על כל צלחת חיכה כרטיס ביקור שאמר: 'אורחים יקרים, החלטנו לתת לכם מתנה ולתרום 10 שקלים עבור כל אחד מכם למאבק בסחר בנשים'. כולם התרגשו מהמחווה הזו. עבורי זה היה רגע מכונן.

 

גל מפנה זוגות לעמותות שונות שעובדות איתה. מאז שנפתח המיזם, העמותה גייסה למעלה מ-60 אלף שקל שהועברו לעמותות. "זוגות מוציאים הרבה כסף על ספרון תהילים או מתנות אחרות שעלותן בין 10-5 שקלים שהאורחים זורקים בחניון בחזרה מהחתונה", אומרת גל. "זה בזבוז. בדרך של תרומה מכבדים את מנהג המתנות בצורה יותר מקורית וערכית". גל טוענת גם ש"המודעות החברתית של ציבור הולך וגדל מחלחלת גם לחתונות. לאנשים נמאס מתעשיית החתונות מההיסחפות הזו שנועדה לעמוד בסטנדרטים של מי בעצם?".

 

דורי שהחליטה לא לעמוד בסטנדרטים הרגילים, מספרת שהפידבקים מהחתונה שלהם היו טובים מאוד. בליל החתונה הם לא הרגישו צורך לעזוב את הרוקדים ולא מיהרו לבית מלון או לירח דבש אלא נשארו בשטח עם חבריהם. החגיגה נמשכה עד אור הבוקר ובבוקר חילקו את בקבוקי היין האחרונים כאות תודה ושמחה.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6