אקסודוס
אקסודוס
social
facebook whatsup email tweeter
אלחנן ניר //
1.5.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
גם במדבר סירב עם ישראל לקבל את רוע הגזירה – למות במדבר בלי להגיע לארץ המובטחת - ובניגוד להוראת משה, העפיל להר והוכה שם עד חורמה. אבל משהו מהמורשת הזאת לא הוכה עד חורמה. אלחנן ניר בזכות המעפילים

הכול התמקד אז בחבורת גברים שנשלחו לארץ המובטחת. על הכתפיים של החבורה הייצוגית הזאת הונחו תקוותיו של כל עָם העבדים המוכה. החבורה הגיעה לארץ, ראתה את מה שראתה, חזרה עם מה שחזרה, אבל לא עמדה בציפייה של משה, ששלח אותם. מאז המסע הקצר הזה נצרב, בהרבה כאב בדנ"א שלנו לדורות, ונקרא חטא המרגלים. hmrglym
מסע קצר שנצרב בדנ"א לדורות. המרגלים


העונש שהושת על העם, שקיבל את דברי המרגלים, היה קשה: למות במדבר, במרחב נטול שם וקירות, בעלות וביתיות; להתאייד בתוך השדה האינסופי של התוהו וחוסר המשמעות; לסיים רגע לפני המים והאדמה והשמים ולהיוותר לנצח בצחיחות. רק בני הדור הבא יזכו להיכנס אל הארץ המובטחת, נאמר להם אז.

ומה לעשות עכשיו, כאשר החלום שלך לחירות נגוז ואתה מבין שבעצם בתוך החומות היה יותר קל, ששם הייאוש נעשה נוח יותר? ואני נזכר בעצמי רגע אחרי שהשתחררתי מהצבא וקמתי בבוקר ומה לעשות עכשיו? ופתאום הגעגוע הזה שיגידו לי מה לעשות. כן, המפקד, הקשב.


ויעפילו לעלות אל ראש ההר

כיצד מתמודדים עם השבר הזה? ד"ר אליזבת קובלר-רוס כותבת על חמישה שלבים בתהליך האבל על אדם. הראשון הוא הכחשה ("זה לא יכול להיות. זאת טעות. פשוט טעות"); השני הוא כעס ("למה דווקא אני?); השלישי הוא משא ומתן ורצון לקבל משאלה אחרונה; הרביעי הוא דיכאון ("הכול חסר טעם עכשיו. בשביל מה לחיות"); והחמישי הוא קבלה והשלמה, התכנסות פנימה ואפשרות לפרידה של ממש.


וגם העם עובר בהתחלה תהליך של כאב ואבל על חלום השחרור והיציאה לחירות, שמסרב בכל דרך להתממש, אבל לאחריו מגיע שלב אחר – לא משאלה אחרונה או דיכאון, אלא התמלאות באקטיביות מלאת מאבק ורצון לנצח את רוע הגזירה. כך, עם השכמת הבוקר, כבר מתעשת העם, מתאזר בכוח, מגלה יוזמה ועצמאות ומבקש לעלות לארץ. אבל משה מתנגד:
 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה’ וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם (במדבר יד, מא-מג)


העם מסרב לשמוע. הוא נתון בחוסר שקט והסכמה פנימית להרים ידיים ולקבל בשתיקה את גזר הדין הסופני. ואולי דווקא ההתנגדות של הממסד היא זו שעושה להם את זה, שמעוררת בהם את נגיף האוונגרד, והם מתחילים להעפיל כנגד כל הסיכויים:


וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה (במדבר יד, מד‑מה).

  • " העם בהתחלה עובר תהליך של כאב ואבל על חלום השחרור והיציאה לחירות, שמסרב בכל דרך להתממש, אבל לאחריו מגיע שלב אחר – לא משאלה אחרונה או דיכאון, אלא התמלאות באקטיביות מלאת מאבק ורצון לנצח את רוע הגזירה. כך, עם השכמת הבוקר, מתעשת כבר העם, מתאזר בכוח, מגלה יוזמה ועצמאות ומבקש לעלות לארץ "


וכאן, בפעם הראשונה בתנ"ך, מופיעה המילה הזה – וַיַּעְפִּלוּ – שמשמעה חוזק ותעוזה, וגם אוונגרד מחתרתי ההולך לפני כולם בלי רשות. ארון ה' איננו אִתם, ומשה מזהיר אותם, אולי אפילו ממש מתחנן, שלא יעשו זאת, שאין להם סיכוי. אבל הם הולכים. אין להם סיכוי, והם הולכים בכל זאת אל ארץ החירות המובטחת ונופלים עד חורמה והתרסקות מוחלטת.


על אף השמים וחמתם
 

מי הם היו, מה חשו בעלייתם האמיצה כנגד כל הסיכויים, מה התנהל שם במערכה מול העמלקי? קשה לדעת, שכן כולם מתו והוכו עד חורמה. אבל משהו מהמורשת שלהם לא הוכה עד חורמה. להפך. 
 

עוברים דורות רבים, אבל המעפילים חסרי השם הללו קוראים להמשיך, לעלות ההרה, והנה מגיע דור, והוא שומע. הנה הדור הזה במילותיו של ח"נ ביאליק:

פתע פתאם יתנער דור עזוז וגבור, דור גבור מלחמה
הם קוראים: אנחנו גיבורים!
דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה אנחנו!
גם עתה - אם סגר עלינו מדברו אל נקם
כמעט נגע בנו שיר עזוז ומרי - ונקם
לחרבות! לרמחים! התאחדו! הימינו!
על אף השמים וחמתם
הננו ועלינו -
בסערה!
הננו ועלינו
אם אסף האל מעמנו את ידיו
וארונו ממקומו לא ימוש
נעל נא אפוא בלעדיו...
אם אם יפלו פגרינו חמרים חמרים -
הננו ועלינו ההרה (מתוך "מתי מדבר", אדר א, תרס"ב, אודיסה) hmvzyvn_lrshyt_hhtyyshbvt_bmq
התפרצות הגחלת (צילום: המוזיאון להתיישבות בעמק)


וההמונים שומעים את השריקה מהמעפילים העולים ההרה, והם - עָם שרידי החרב שנותר בגלות ובמדבר העמים רווי הדם והרציחות – מבקשים להעפיל. גם הפעם ארון ברית ה' ומשה לא באו עם המעפילים; גם הפעם הם מרימים קולם ברמה ומתנגדים לתנועת ההעזה הזאת. אבל המוני בית ישראל מבקשים לעלות אל הארץ המובטחת, גם אם ההנהגה הדתית מתנגדת לכך במופגן. ואולי – בשל כך.


כך, למשל, סבי ואחותו ניגשו לקרובם, האדמו"ר ר' אהרן רוקח מבעלז, וביקשו את ברכתו לעלות לארץ, אך הרבי הישיש הניד את ראשו לצדדים וסירב לברכם. אבל הם עלו, שנים ספורות לפני עליית הכורת הנאצי שהרג את משפחתם כולה ואת מרבית החסידות שאליה השתייכו. סבי הקים בעמל ישרים את מושב העובדים שדה יעקב, ואחותו את כפר יהושע, שניהם בעמק יזרעאל, שהיה אז מלא ביצות, מלריה ומוות. וכך, אף שהוכו ראשוני המעפילים המקראיים עד חורמה, מורשתם נשמרה ולחשה לה כגחלת נסתרת משך עשרות דורות, עד שהתפרצה לה בדורות האחרונים. ובזכותה אני וילדיי חיים.

 

 הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus