הדס פרוש, פלאש90
אחווה גברית או הדרת נשים?
social
facebook whatsup email tweeter
ג'נה וייסמן ג'וסליט, מגזין "טאבלט" //
27.1.20
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אדם זקוק לעור של פיל כדי לא לחוש אי-נוחות לנוכח מאמרי מערכת בירחון של האחווה שטענו כי היהדות "בסכנת הפיכה לנשית", או שהדרך היחידה להבטיח "חיים יהודיים בריאים" הייתה לכנס את הגברים בבית הכנסת"
בתחילת המאה הקודמת פעלו בקרב היהדות הרפורמית בארצות הברית מועדוני גברים שביקשו להחזיר את הגברים היהודים למעורבות בחיי הקהילה ובבתי הכנסת. מאה שנה אחר כך, הרטוריקה שמאחורי הטרנד נשמעת מבהילה

בשנת 1928 התפרסמו בארצות הברית תוצאות סקר שכותרתו "קולו של ההדיוט היהודי". הסקר, שהזמינה הפדרציה הלאומית לאחוות בתי כנסת (the National Federation of Temple Brotherhoods, NFTB) – ארגון הגברים של האיחוד ליהדות רפורמית (Union for Reform Judaism, URJ) – נועד "לחוש את הדופק" של גברים אמריקאים יהודים בני המעמד הבינוני השייכים לקהילות הרפורמיות. הגברים התבקשו לחלוק את מחשבותיהם הפרטיות ביותר על החיים היהודיים המודרניים. הסקר ותוצאותיו, שהוצגו בתור "ביטוי אותנטי" של גברים אמריקאים יהודים פשוטים, היכו גלים בקהילה היהודית באמריקה בין שתי מלחמות העולם. רוג'ר וו. שטראוס, נשיא הפדרציה לאחוות בית הכנסת, הסביר כי הוא משקף "רוח של ניתוח דתי ושל ביקורת עצמית דתית".

 

אבל מה היה בסקר שעורר תגובות מעין אלה? בסך הכול רק קצת יותר מאלף גברים, כשבעה אחוזים מחברי ה-NFTB, נענו לאתגר לענות עליו ולהביע את עצמם. אומנם מספר העונים אכזב את נותני החסות של הסקר, שקיוו למספרים גדולים בהרבה, ואולם ה"כנות המרעננת" של התשובות גרמה להם קורת רוח – או לפחות זה מה שהם טענו באופן פומבי. הם אף ציינו כי ממצאי הסקר "עוררו דיונים רציניים". למעשה, הגברים היהודים הרפורמיים שהשקיעו מזמנם וענו על שאלות הסקר היו אכזריים וחסרי רחמים בביקורת שלהם על המתרחש בבית הכנסת בן זמנם: חברי הקהילה היו קרים מדי, הדרשה מופשטת מדי, הרב משעמם מדי, החזן תיאטרלי מדי, ההודעות בסיום התפילה ארוכות מדי, השירה בציבור מזויפת מדי ונדירה מדי וכו' וכו': טרוניה ארוכה כאורך הגלות. 

 

על שאלה כגון "איך אתה מרגיש לגבי השימוש בעברית?", ענה אחד המשתתפים: "אני אוהב עברית רק כשהיא מתורגמת". על השאלה "מה דעתך על שירה בציבור?", ענה אחר: "הייתי נהנה ממנה אם הייתי יודע לשיר". "האם אתה מפיק תועלת מהדרשה של הרב?". על כך ענה מישהו שרק אם לרב היה "קול מותאם יותר", אם הוא לא היה צועק ולא היה מקשקש במשך יותר מ-20 דקות."מה דעתך על האווירה בבית הכנסת שלך?". היא "קרה כמעט כמו האווירה בבנק". 

 

הכפילו את ההערות האלה כמה וכמה פעמים, הציגו אותן בצורת גרפים ותרשימי עוגה, והאמת העצובה מיד תצוץ: חברי הקהילות היהודיות הרפורמיות בארצות הברית של שנות ה-20 של המאה שעברה חשו אי-שייכות קשה. הם לא היו מרוצים כמעט משום דבר בבית הכנסת, ושום דבר כמעט לא קשר אותם אליו. אם פעם הם היו תומכיו הנלהבים ביותר, הם הפכו עתה לצופים פסיביים, שלא לומר ממורמרים. משהו החמיץ במערכת היחסים המסורתית בין בית הכנסת לקהילת המאמינים.

 

עליית מועדוני הגברים

 

בנסיבות העגומות האלה, נדמה היה שהדבר היחיד שמנע מגברים יהודים-רפורמים לפרוש מהקהילה היו מועדוני הגברים. במטרה למנוע את פרישתם הממשמשת ובאה, מועדון הגברים עודד גברים יהודים מודרנים "לדבר בית כנסת, לחשוב בית כנסת". נאמר להם להפוך תפילות ל"הרפתקאות רוחניות של ממש", לטפח תחושה משמעותית של "אחווה" ולהחדיר לחיי הדת את "כל החיוניות הגברית" שלהם. הם התבקשו להמריץ את עצמם מחדש.  

 

 

עמנואל דנה קסלר
בית הכנסת הרפורמי עמנו-אל בניו יורק

מועדוני גברים לא היו תופעה חדשה; הם פעלו מאז תחילת המאה ה-20. לעיתים קרובות הם פעלו יד ביד עם מועדון הנשים של בית הכנסת, תופעה שנולדה בסוף המאה ה-19, והם דאגו לבני דתם הנזקקים או לאלה שהיו מחוץ למעגל המיידי שלהם. מועדון הגברים של "טמפל עמנואל" בניו יורק, למשל, נוסד ב-1904 "כדי לספק משאבים לאמריקניזציה של צעירים" בשכונות המהגרים היהודים בעיר. הוא פעל בתוך שני בתים טוריים ברחוב 6 מזרח, והציע, בין היתר, קבלות שבת עם אורגן. המועדון הפעיל אולם התעמלות, נתן חסות לשיעורי תפירה, לתזמורת, לגן ילדים ולהרצאות מזדמנות בנושאי בריאות מפי רופאים.

 

עד לשנים שבין מלחמות העולם, שדה השירותים הסוציאליים התמקצע יותר ויותר – שינוי שייתר את ההיבטים הסוציאליים שהיו סיבת קיומם העיקרית של מועדוני הגברים (ושל הנשים). חברי המועדונים תרו אחר סיבה חדשה לקיומם, ומצאו אותה – וגם זה את זה. המטרה החדשה הייתה "להצית מחדש את האמונה"; המטרה החדשה הייתה הם עצמם. בחסות מועדון הגברים החדש והמשופר, גברים יהודים-רפורמים ביקשו לתקן את יחסיהם עם בית הכנסת, ובאותו הזמן להצית "התעוררות כלל-ארצית של גברים יהודים בתחומי עניין יהודיים".

 

הם עשו זאת באמצעות הרחבת תחומי פעילותם. חברי מועדון הגברים החלו לשמש סדרנים בבית הכנסת בזמן תפילות השבת ובחגים, ואף הובילו את התפילות פעם בשנה; הם הסיעו את ילדי הקהילה ל-Sunday School; סייעו בהפקת שידורי רדיו בנושאים יהודיים; יזמו אירועי "ארוחת בוקר לאבות ולבנים"; וקידמו תוכנית פעילה של שיעורים למבוגרים כדי שאפילו אנשי העסקים הקוצניים ביותר מביניהם ייפתחו לנושאים יהודיים. בד בבד הם גם העניקו את חסותם לאירועים חברתיים למיניהם, למשל מסיבות וולנטיינס דיי. הודות לאחווה, הגברים של בית הכנסת נכנסו שוב לעניינים – בדיוק כפי שהיו בתקופה שבה לא היה צורך באחווה כי "בית הכנסת עצמו שימש להם אחווה", והיהדות הייתה "גברית באופן ברור".

 

מומרצים בידי משימתם החדשה, מועדוני גברים החלו להשתרש גם בתנועה הקונסרבטיבית העולה. כמו בני דודיהם הרפורמים, הם הקימו ארגון ארצי: ה-NFJ MC(National Federation of Jewish Men’s Club of the United Synagogue of America) וניסחו מדריך ובו ה"עשה" ו"אל תעשה" של מועדון הגברים. כל זאת כדי לחזק את הנאמנות לבית הכנסת, להמריץ את העניין בנושאי דת ותרבות יהודיים ולעודד השתתפות באירועים דתיים.

 

"יהדות של ייפוי כוח"

 

מה כבר יכול להיות רע בסיפור שזה עתה סיפרתי - סיפור של נחישות וחדשנות? לזכותם של יהודי ארצות הברית ייאמר שהם זיהו בעיה ומצאו לה תרופה מוסדית. ממפרץ פיוג'יט שבצפון החוף המערבי ועד לקצה של פלורידה שבדרום החוף המזרחי, מועדוני הגברים הצילו את היהדות המודרנית – והם עדיין משגשגים.

 

אבל לא הכול ורוד כפי שנדמה. כשחקרתי את הנושא גיליתי שלסיפור הזה יש גם צד אפל ולא-נעים. ראשית, בשום שלב לא קיבלו היהודים האמריקאים אחריות על הקרע שנוצר בינם ובין בית הכנסת. הם פטרו את עצמם מכל אשמה ומיהרו להאשים את ההיסטוריה – באופן מיוחד, את זו של התנועה הרפורמית – בהיעדרותם מבית התפילה, שנעשתה שכיחה יותר ויותר. ארתור ריינהרט, העוזר למזכיר של ה-NFTB, הסביר שכאשר מנהיגים רפורמים בדורות הקודמים ביטלו רבים מהמנהגים ומהטקסים האורתודוקסיים שדרשו מחוות גופניות ופעולות פיזיות מכלל המשתתפים בתפילה, הם לא הציעו שום תחליף. התוצאה הייתה "האצלת סמכויות" של המשתתפים לרבנים ולמנהיגים ויצירת "יהדות של ייפוי כוח", כפי שהגדיר זאת הרב פיליפ דייויד בוקסטייבר מהריסבורג, פנסילבניה.

 

בצד האשמת הרבנים, גברים יהודים רבים האשימו גם את הנשים בחייהם בכך שחדלו להרגיש בבית בבית הכנסת. הממסד הדתי טיפל בענייני הדת, והנשים טיפלו כמעט בכל דבר אחר והותירו את האבות, הבעלים והבנים בלי משימות. מה הפלא אפוא שהם הרגישו "לא רצויים", גלגל חמישי, או גרוע מזה - החלו לראות בדת משהו שהוא "מתחת לכבודם"?

 

אם ההאשמות הללו אינן גרועות דיין, אז הרטוריקה שעליה הן התבססו הייתה מטרידה עוד יותר. תחת ריבונותם-כביכול של הנשים והרבנים, היהדות המודרנית תוארה לא-פעם בין דפי כתב העת של אחוות הגברים בתור "מוחלשת" או כמצויה "בסכנת הכחדה". כדי להוסיף חטא על פשע, היא גם עברה מדיקליזציה ומגדור מוחלט. חסידי מועדוני הגברים לא היססו להגדיר את היהדות של עידן זמנם כלא-בריאה, מזיקה, נשית וזקוקה באופן נואש ל"גבריות" ול"שיקום".

 

 

 

באותם ימים זו הייתה לשון מקובלת. כך דיברו. יותר מ-90 שנה לאחר מכן, קשה הרבה יותר לקרוא את הדברים. אדם זקוק לעור של פיל כדי לא לחוש אי-נוחות לנוכח מאמרי מערכת בירחון של האחווה שטענו כי היהדות "בסכנת הפיכה לנשית", או שהדרך היחידה להבטיח "חיים יהודיים בריאים" הייתה לכנס את הגברים בבית הכנסת. אלו דברים רוויי מיזוגיניה. הם רומזים לכך שמתחת לכל הגבאות וההסעות, מתחת לשידורי הרדיו וללבביות, מועדון הגברים של בית הכנסת היה, בבסיסו, פעולה של השבת הכוח לידי אלה שסברו שהוא שייך להם.

 

תרגמה מאנגלית: דנה קסלר

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus