פלאש 90, תומר נויברג
אהבה ושנאה בימי קורונה
social
facebook whatsup email tweeter
ברנאר אנרי-לוי, "טאבלט" //
21.3.20
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"האם אנו בדרכנו אל עולם שבו ההישארות לבד בבית, כנראה מאחורי מחשב, תהיה מספיקה לנו? עולם שבו מסחר בין גופים ונשמות אמיתיים, הליכה לבנק או לבית הספר, חיים אורבניים, אהבה לערים – כל אלה יהיו שרידים מן העבר?"
ההתפשטות של מגפת הקורונה משקפת במדויק את התשוקות העצובות ואת המיתולוגיות המרושעות של זמננו

אז ככה, מגפה.

קטלנית יותר, לעת עתה, מהשפעת העונתית, 

אך בעלת פוטנציאל הרסני, שכן קצב ההתפשטות שלה אינו ידוע.

ושום מדען, פרשן או מנהיג אינו מסוגל עדיין לומר לנו באיזה צד של הגדר ניפול.

אך יש דבר אחד שכולם יודעים.

 

והוא שהאירוע הזה מאשרר ומאמת בדיוק כמה מהאובססיות העגומות ביותר של עידננו; ההנחיות הזהירות שמתפשטות עם הווירוס מצד אחד של כדור הארץ לצדו האחר הן כמו מראות שפחדינו העמוקים ביותר משתקפים בהן, ולעיתים קרובות מדי - גם מורך ליבנו.

 

פחדנו מסין ומהסינים: איזה אושר שאנו יכולים להפוך את דרכי המשי האימפריאליות שלהם למסדרונות מזוהמים ולאזורים בלי תיירים! איזו הקלה לראות אותם נועלים את עצמם מאחורי סכר כנגד האוקיינוס השקט, שהוא כל כך הרבה יותר יעיל מאשר נאומיו הרושפים של מר טראמפ.

 

גינינו את הגלובליזציה, וראו!  התעשיות, המפעלים וההון שלנו, שנשיא ארצות הברית הפך את עצמו לדובר המגוחך שלהם, חזרו לאופנה, ונראה שחזרתם זו היא המרפא, החיסון והכפרה למחלה גלובלית, נטולת גבולות.

 

מתחנו ביקורת על מטוסים. טביעת הרגל הפחמנית שלנו נהפכה לאמת המידה שלפיה שקלנו את נשמתנו, ומספר הקילומטרים שצברנו היה שקול למספרם של הפשעים שביצענו נגד כדור הארץ. ובכן, כעת הגיע ניצחונם של נביאי האקולוגיה הסטטית המענישה. זהו ניצחון הלוי-שטראוסיזם למטומטמים שמוצגת ב"במחוזות טרופיים נוגים" הנעדר מוסרנות, שבאמת מתעבת נסיעות בעולם וחוקרי ארצות.

 

אירופה היא מסננת, הרעימה מארין לה פן. הבה נסגור את דלתותינו בפני אומללי העולם, נערו הדמגוגים והפופוליסטים, ובואו נתחיל עם המהגרים מטורקיה. שוב, המשאלה התגשמה. לחיי הגזענים, שונאי הזרים והלאומנים ששמחים עד הגג מכך שווירוס הקורונה נותן לגיטימציה לחשדותיהם כלפי כל דבר שעובר, מהגר או מסתובב. יחי מתאו סלביני, שאפילו אינו צריך לנהל מסע תעמולה כדי לראות את צפון איטליה מתבצרת כאילו הייתה מבצר אלמו. לחיי הניאו-פאשיסטים היוונים שלוקחים על עצמם את תפקיד משמר החופים ומשתמשים במוטות הברזל שלהם כדי להרים את הגשרים המתרוממים של היבשת. ומהו בסופו של דבר הברקזיט אם לא בידוד פוליטי ומסחרי ענקי בקנה מידה לאומי? 

 

 

איניאס פדריקו ברוצי'י
איניאס נמלט מטרויה (פדריקו ברוצ'י, 1598)

 

 

הסגידה לנעורים גרמה לנו לחמרמורת. לא עוד. די לזקנים! ברוכים הבאים לחברה שרחוקה מלהתבונן בתמונה של איניאס נמלט מטרויה עם אביו אנכיסס על כתפיו, שבה - בהנחה שהשגעון הזה יימשך - לא יעבור זמן רב עד שננעל בהוספיסים את הקשישים השבריריים מכדי לעמוד בחיבה או במבט או בביקור שלנו.

 

והחיפוש האובססיבי אחר "חולה אפס", זה או אלה שהמיטו עלינו את המחלה הזאת: האם זה היה תייר השב מאפגניסטן? פעיל הומניטרי חסר זהירות? איש עסקים חסר אחריות שעלה על טיסת מעבר ממילנו? האמת היא שהטירוף הזה הוא לא רחוק, ברוחו, מהחיבה המתעוררת מחדש שלנו למבצעי חיסול ולמנטליות העדר. עוד קצת, והתקשורת שלנו, שכבר עסוקה במצוד המצפוני ההיגייני הזה, תדמה לפינת ליטוף מלאה בשעירים לעזאזל.

 

והקריאה לבידוד? ערים שלמות בהסגר? האם אנו בדרכנו אל עולם שבו ההישארות לבד בבית, כנראה מאחורי מחשב, תהיה מספיקה לנו? עולם שבו מסחר בין גופים ונשמות אמיתיים, הליכה לבנק או לבית הספר, חיים אורבניים, אהבה לערים – כל אלה יהיו שרידים מן העבר? והאם השינוי זה יספק את המתת החסד לאולמות הקולנוע בעידן נטפליקס, לפסטיבלים בעידן היוטיוב ולבחירות לראשות העירייה כשאפשר להצביע בטוויטר?

 

שלא לדבר על האיסור ללחוץ ידיים, שהגיע מהר כל כך. מחווה יפה של אדיבות ושוויון שהוקעה בכזו זריזות. אותו סימן של סולידריות דמוקרטית שקידמו המהפכה הצרפתית והרוח של 1789, יצא מהחוק ועבר דמוניזציה – וזה בתקופה שבה האלימות והניהיליזם הובילו אותנו להשליך אבנים על השירותים הבסיסיים שמספקים נבחרי הציבור, לתקוף את נציגי האומה ולהאמין כי מלחמת כול בכול צפויה להצליח.

 

אלבר קאמי השתמש בדֶבר באוראן כבסיס לאחווה המטאפיזית שלו.

 

קורציו מלפרטה השתמש בנאפולי מוכת הכולרה כדי לבטא את אימתו מהשרצים ומהפגרים של המלחמה.

 

ז'אן ז'יונו השכיל להפוך את הרי לוברון מוכי השכרות, הקדחת והשלשול לתפאורה מופלאה לאהבה בלתי-אפשרית. 

 

אנו רחוקים מכל זה, בלשון המעטה. דומה כי וירוס הקורונה הוא המקום המזוהם שבו מותססות גם התשוקות העצובות וגם המיתולוגיות המרושעות של זמננו.

 

המגפה החדשה הזאת היא ככל הנראה לא יותר קטלנית מאחרות, אך היא עושה מאמצים כבירים להיות  - באמצעות ההתעקשות הכמעט-מאנית לבשר בשירה על התפשטות ההדבקות ולצַפות למעבר המגפה מ"שלב 2" ל"שלב 3" - כמו המגפה של אתונה או ונציה, משל הייתה נייר לקמוס שחושף את האנושות המלנכולית והאובדנית רדופת משאלת מוות שמצאה בווירוס הזה סיבה אחת אחרונה לייאושה. 

 

מעל הכוכב הגלובלי שלנו, כוכב נגוע בבבידוד ובפרישה, מרחפת תחושת תבאי של אדיפוס, שבה האוטוקרטיות המנצחות הגיעו להסכם עם הדמוקרטיות העייפות, הרלטיביסטיות והפרנואידיות להטביע את עצמן בתוך זיהום אחר, זה שהופך כל אחד מאיתנו לפרש על הגג של שנאתו לעצמו ולאחרים. 

 

Bernard_Henri_Lévy(1)
ברנאר אנרי-לוי

 

 

**

ברנאר-אנרי לוי הוא פילוסוף, אקטיביסט, קולנוען וסופר יהודי.  

 

תרגום מאנגלית: דנה קסלר

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus