לפני כחודש התקיים בעלמא - בית לתרבות עברית בתל אביב - אירוע הענקת פרסים לזוכי תחרות כתיבה ספרותית מבין חניכי מכינות קדם-צבאיות. הפרס הוענק לזכרו של איש הרוח והמשורר בארי צימרמן, ובמעמד הענקתו, יובל כהאן, ראש מכינת בני ציון ומנחה האירוע, אמר: "היום קורה משהו נפלא וחשוב - נוצרה במה לכתיבה ויצירה בעולם המכינות, שעד אתמול היתה בו במה בעיקר לפוליטיקה ולעשייה חברתית".
המכינות הקדם-צבאיות, קצת כמו הקיבוצים בשיא פריחתם, מנסות ב-20 שנה האחרונות לשמש מרחב חינוכי המחבר בין "העבים מעל" (הרעיונות, הערכים והיצירה) ובין "פני האדמה" (חיי המעשה). לשם כך הן שואבות השראה מן ההוגים של תקופת העלייה השנייה והשלישית.
אחד המורים הרוחניים שממנו הושפעו החלוצים הצעירים שעלו לפלשתינה בתחילת המאה ה-20 הוא אהרון דוד (א.ד) גורדון. א.ד. גורדון נולד ב-1856 בפודוליה ועלה ארצה לארץ בגיל 48 כדי לעסוק בחקלאות. בד בבד החל לפרסם מאמרים בעיתונות, שבהמשך כונסו לספרים. בימים אלה יוצאת מהדורה מחודשת וחגיגית של ספרו "האדם והטבע", שבו נפרשת משנתו בכל הנוגע לקשר שבין היהודי ובין אדמת הארץ. בין השאר עוסק שם גורדון בשאלה כיצד ניתן לשלב בין העשייה ובין היצירה ביישוב הארץ.
"לפי גורדון, העבודה היתה אמורה להשיב את האדם אל הטבע", אומר פרופ' אבינועם רוזנק, המלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. "כמו הראי"ה קוק, גורדון חשש מאוד מתופעת 'תלמידי החכמים' שהפכו את התורה למרכז עולמם וויתרו על העבודה הפיזית. הוא סבר שהגאולה עשויה להגיע רק דרך עבודת האדמה ושעל היהודי לעבוד את אדמת הארץ בעצמו, ולא לשם פרנסה, רכוש, עוצמה כלכלית או מדינית. כל שימוש אינסטרומנטלי בעבודה, כולל הפקעתה לידיים זרות, הוא בגידה ביושר, בטבע, באדם בכלל ובאדם העובד בפרט".
הוא האמין ביכולתה של עבודת האדמה להיות גם עבודה רוחנית?
"ודאי. אצל גורדון השיבה אל הטבע היא תובנה רוחנית רגישה הדורשת זהירות של שילוב בין הגות לעשייה אישית. גורדון חשש מאוד מ'כיבוש העבודה' כמהלך פוליטי; הוא ידע שזה עלול להביא לטכנולוגיות מכאן ועבודות קבלן מכאן ושאלו יזניחו את נשמת אפה של העבודה למען עבודה מעשית המנותקת ממקורותיה הרוחניים. על כן היתה חשובה לו עבודת האדמה דווקא. לחוש את הטבע, יחף, כשלעצמו, במפגש בלתי-אמצעי – זו היתה בעיניו עבודת אלוהים ממש. עבודה אישית שהיא יצירה וחיים".
ברוח משנתו של מרטין בובר
בזכות רעיונותיו אלו, נהפך גורדון לאחד ההוגים הבולטים בשאלת גאולת האדם באמצעות קרבה לאדמתו. אך הגותו ייחודית לא רק בשל הדגשת הרעיון הנ"ל, אלא כיוון שכבר בראשית מימושו זיהה גורדון גם את הסכנות הטמונות בו.
לפי מוקי צור, היסטוריון ומחנך שמקדיש שנים רבות למחקר וללימוד כתביו של גורדון, גדולתו באה לידי ביטוי גם בכך שזיהה כי היפוך הפירמידה - שביקשה להחליף את החיים היהודיים המבוססים על רוח בחיים של עמל כפיים ועבודה פיזית - עלול לגבות מחיר דווקא בתחום הרוחני והקדיש בהגותו מקום רב גם לשאלה כיצד אפשר למנוע זאת.
קריאה נוספת: האם כתבי א.ד גורדון הם התרופה לקרע בעם?
"דוגמה מעניינת לכך ניתן לראות בכל הנוגע לדעתו של גורדון בוויכוח על הקמת האוניברסיטה העברית", אומר צור, "הציפייה היתה שגורדון יתנגד לכך, שהוא יחשוב שזה עלול להחזיר את העם היהודי להסתגר בבית מדרש כזה או אחר. אבל גורדון, במאמרו 'על האוניברסיטה', אומר דברים אחרים לגמרי".
מה?
"הוא טען שהשיבה אל הטבע אין פירושה לחזור להיות פרא אציל, שאין שום סיבה שהעם היהודי יוותר על היסודות הרוחניים העמוקים הטבועים בו ושלא צריך למנוע ממי שרוצה לרכוש השכלה לעשות זאת. ההפך. עבודת כפיים לא צריכה לעודד בורות בקרב האנשים. במאמרו הוא מדגיש ש'השכלה אמיתית היא רכוש גדול, שאסור למנוע אותו מן העובד בזיעת אפיו אם בעל נפש ובעל כישרונות הוא, כי העניות ברוח היא קשה הרבה יותר לאדם בעל נפש מן העניות בחומר".
חשש זה – מהתפיסה שלפיה כדי לחוות קיום חלוצי ארצישראלי אמיתי, יש לדחוק הצדה את הלימוד והיצירה – היה ממשי. לאורך השנים הלכה וזנחה ההתיישבות העובדת את הרעיונות הרוחניים שעליהם הושתת אורח החיים החדש, וחיי התרבות נהפכו משניים למעשה היצרני.
"כאשר חבורה מתלכדת סביב רעיון כלשהו שיש בסופו גם תוצאה ברורה, למשל חקלאות או הקמת יישוב, קיימת סכנה שהדחיפות להצליח בהגשמת הרעיון תעשה אותו נטול יצירה אמיתית", אומר צור, "גורדון סבר שהמעשה מאבד את החלק היוצר שבו אם התוצאה נעשית חשובה מהתהליך. לתפיסתו, בכל תהליך של יצירה קיים ממד של חוסר ודאות – וחוסר הוודאות הזה מפחיד את האדם. יצירה משמעותה ללכת קדימה בלי לדעת מה הולך לקרות, וגורדון זיהה שהרבה אנשים חוששים מזה, ולכן הם נאחזים בוודאות שמספק המעשה ומתרכזים בתוצאה שאליה עליהם להגיע".
אילו ביטויים של תפיסה זו זיהית במעשיו או בהגותו?
"יש המון. בדגניה למשל, הקיבוץ שהוא חי בו, הוא ראה איך ההתמקדות בפן חלקי מאוד של האדם – הפן הפרקטי, המממש - דוחקת החוצה אנשים מסוימים, וזה הטריד אותו. הוא אמר לאנשי הקיבוץ: הקיבוץ הוא לא קופסת סרדינים. אי-אפשר לצפות מכולם להיות אנשי עמל ולהפוך זאת לאידיאל היחיד. הדגש צריך להיות על השילוב בין העשייה ובין היצירה, ברוח העמדה של מרטין בובר – לא אגואיזם ולא קולקטיביזם. אל תמחקו את הפרט לטובת הכלל, ובהמשך לכך, אל תמנעו ממי שנטייתו הטבעית היא לא רק לפרקסיס את היכולת להגשים את עצמו גם כך".
 מוקי צור |
עצת זהב לרחל המשוררת
ביטוי לתפיסותיו אלו נמצא גם בהתכתבות המפורסמת בין גורדון ובין רחל המשוררת. "הוא היה המצפון שלה", ממשיך מוקי צור, "כשהיא נסעה להשתלמות בצרפת, חבריה האשימו אותה שנטשה, והיא פנתה לגורדון ושאלה אותו אם בנסיעתה היא בוגדת, וכמו כן, אם יתגלה בה כושר היצירה. היתה לה נטייה לכך כבר אז, והיא חששה שהיא לא תוכל להתממש בתוך הקיבוץ ושאולי אין לזה מקום. גורדון כתב לה: סעי לאירופה. באירופה תוכלי ללמוד, וזה חשוב מאוד לביטוי העצמי שלך. כמו כן הוא כתב לה: את תהיי יוצרת, זה חלק מהותי מן המימוש שלך בעולם. והוא מדגיש: את מוכרחה לחיות במלואך. אם תחיי חיים מלאים, לא תבגדי לעולם".
דבריו של גורדון לרחל היו רלוונטיים לא רק באופן קונקרטי, אלא כמצפן שצפה גם את הבאות, שכן הדילמה בין חיי המעשה לחיי הרוח שבה בהמשך לשחק תפקיד חשוב גם בהוויה הישראלית. "שירה זה לעולם לא דבר דחוף אולי", אומר יובל כהאן, מיוזמי תחרות הכתיבה שנדונה בתחילת הכתבה, "אבל היא לא פחות חשובה, ובכל זאת, ראינו עם השנים שאנחנו פחות שמים עליה את הדגש".
ולמה זה קורה לדעתך?
"יש משהו חזק מאוד בסיפוק המיידי שהמעשה מעניק. התוצאות הרבה יותר גלויות על פני השטח. נוסף לזאת, ולא פחות מכך, המציאות החברתית במדינת ישראל מייצרת כל הזמן סוגיות שמוכרחים להתייחס אליהן כאן ועכשיו. לכן, תחרות הכתיבה חשובה במיוחד. התקווה היא שבאמצעות עיצוב מרחב שיאפשר ליצירה לשאת את קולה בד בבד עם קולו של המעשה, תינתן הרשות החיצונית והפנימית לבוגרים שלנו ליצור ולכתוב, כי הם יידעו שיש להם מקום וכתובת שרוצה לשמוע את מה שיש להם לומר".
