זמן אלול

החודש השנים-עשר במניין החודשים הוא כמו נחש הזמן האינסופי, שזנבו בין שיניו. אלול מושך אליו מן ההתחלה ומן הסוף: הוא שלהי הקיץ, אך גם תחילתו של הסתיו, הבלתי מורגש כעונה לעצמה. יובש צהוב או מוזהב נוגע בעלי הגפן, הנושרים ומרשרשים בכרמים שנבצרו או על מרצפות המרפסת, שהגפן הים-תיכונית מטפסת עליה. זהו מקום שבו הסוף נאחז בראשית והראשית נמשכת ונולדת מהסוף. חום הקיץ קשה מנשוא במהלך היום, אבל המשכימים הן בחוף והן בהרים יכולים לראות בשעות הבוקר עננים נערמים מעל הים ונוסעים מזרחה עם הרוח; רוח קרירה, סתווית, המעוררת צמרמורת של בוקר ותחושת שינוי, צורך להרים את הראש לשמים.

רגע לפני שנישא תפילות ובקשות לשנה החדשה, נוכל להביט אחור ולהיזכר בגשמים שהיו או לא היו, לפקוד את התפילות ולראות אם התקבלו או לא, לבדוק מה היה כוחם של החיים ותשוקת החיים מול המוות שבא וביקר בחדרי חדרים.

איך תיראה ההתקרבות?

אלולו משמעו באכדית "נשים שרות", והוא קשור גם ל"טיהור" ו"כפרה". שמו גם "אומץ", כשם החודש העברי השישי בימי נחמיה. אלול הוא גם שמו של החודש בטורקית, והשם סובב במזרח התיכון. חכמים דורשים את נוטריקון השם כ"אני לדודי ודודי לי" - עת דודים, עת חיפוש והתקרבות של איש אל אשה ואשה אל איש, של אדם אל אלוהיו. ונשאלת שאלה גדולה איך ליצור את ההתקרבות הזאת, איך יקרב איש אל אשה ואשה אל איש, איך תיראה ההתקרבות בין אדם לאלוהיו.

דומני שאין תשובה לשאלה, אלא שיש להקשיב לרצון ולכיסוף שמעירים ימי אלול וסוף הקיץ לקראת השינוי ולקראת ההתקרבות ששיאה בראש חודש תשרי, אז הזנב והראש של הזמן יאחזו שוב זה בזה ויהיו לאינסוף הגדול מיכולתו של האדם. אולי יראת הזמן החולף והחלוף של האדם יש בה כדי לחפש את הקִרבה, ואחד הכלים במסע ההתקרבות הוא התפילות והסליחות, בחינת "קרוב ה' לכל קוראיו". וכך אצל עגנון: "ואומרים סליחות בנחת ובכוונה. ופותחים באשרי יושבי ביתך ואומרים כל העם אשרי וגומר, ומפסיק מלכותך מלכות כל עולמים קורא החזן בקול ובנעימה עד סוף כל הפרק. ויש חזנים שמתחילין מפסוק צדיק ה' בכל דרכיו ויש שמתחילין מפסוק קרוב ה' לכל קוראיו" (ימים נוראים, ל"ט).

ידוע אך מפתיע

הדרך של עגנון להתקרבות והתבוננות היא דרך הפסוקים והמעשים והקֶשב אליהם. שמואל הנגיד מציע דרך נוספת להתבוננות ולהתקרבות:
מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם / גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.
לָכֵן, יְדִידִי, סב אֱלֵי רֵעִים / כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם / וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם
וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה - זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה / בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יוֹמָם!

בשיר יין זה ממקם שמואל הנגיד את אלול בצורה מדויקת, התואמת את הסביבה הים-תיכונית, בין אב לבין תשרי, שהם כיחידה אחת, יחידת קיץ אחת. רק לאחר היאספותו של תשרי, הנאסף כמו האסיף, כמו המוות, מתחיל השינוי: "וראה כפור ולשון מדורה - זה/ ירד וזה יעל ויתרומם". הקור מביא אליו את הצורך ביין, בתירוש המחמם. תחושת הזמן החולף, הנע במעגליות, ידועה מראש, ובכל זאת מפתיעה, ודווקא הזמן הזה מעורר שני צרכים עמוקים: האחד, לחיות בכל העוצמה, "וכל איש ואיש יעש אשר זמם", והשני, להתבונן בעולם, בהשתנות שבו ובהשתנות הפנימית - מה שייקרא בלשון אחרת חשבון נפש. 

כתבה: חוה פנחס כהן
פנחס כהן השתתפה בערב ראש לחודש אלול שהתקיים בבית אבי חי. 

ערך מוסף, אתר התוכן של בית אבי חי, גאה לסכם שנה ראשונה ברשת. במהלך השנה האחרונה העלינו מאות מאמרים, כתבות ועבודות וידאו. לעיתים היינו ביקורתיים, לפעמים משועשעים, פה ושם מעמיקים ולפרקים הגותיים. השתדלנו לחבר ולהיות מחוברים - לחיים, לרעיונות, לאנשים.
במהלך השנה האחרונה הצטרפו גולשים רבים למעגל הקוראים הקבועים. שמחנו לקבל תגובות רבות ומגוונות. נשמח להמשיך ולקבל מכם תגובות נוספות.  הצלחנו לעניין גם אתכם? ספרו עלינו לחבריכם.

Model.Data.ShopItem : 0 6