יום הכיפורים שלי
יום הכיפורים שלי
social
facebook whatsup email tweeter
23.9.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
לקראת יום כיפור נזכר שאנן סטריט בשעות שבהן בילה בבית הכנסת, בחטאים שאולי חטא ובדימויי המוות הנפלאים של התפילה

 shnn_stryt
למרות שבראייה לאחור אינני חושב שאי פעם הייתי באמת דתי, אין ספק שבעבר ניהלתי אורח חיים דתי הרבה יותר מזה שאני מנהל כיום. השינויים בתפישותיי ובהתנהגותי החלו בגיל התיכון, ולקח להם 15 שנה להתגבש ולהגיע למקום שבו הם (ואני) נמצאים כעת.

האם צפויה תנועה נוספת בעתיד? אין לדעת. על כל פנים, במרבית ימי השנה אין בי לא פנאי ולא רצון להתגעגע לאורחותיי ולחיי ההם, אולם מעת לעת עושה בי לבי כבשלו ופותח בי את צוהר הכמיהה. בנוגע לפולחן הדתי, נכונים הדברים במיוחד לגבי התפילה של יום שבת ועוד יותר ממנה - לתפילות של יום כיפור.

תפילות השחרית והמוסף של שבת בבית הכנסת הקונסרבטיבי, שלקהילתו השתייכתי בצעירותי, היו תמיד חגיגיות במידה. רומנטיות אפילו. האולם מלא, האנשים לבושים יפה, ובנקודות מסוימות ("עץ חיים היא", למשל) יכולתי ממש לשמוע את השירה מידפקת על דלתות מרום. עם זאת, בשלב מסוים החל תת המודע הקולקטיבי לפעול, ואפשר היה לחוש איך הן הציבור והן שליחו מחשבנים לקולות הפנימיים שדחקו בהם, בכל רגע מעט יותר, "יאללה, נו, ארוחת צהריים!", או "נמנום על הספה!", או אפילו "שירים ושערים!".

מי לבש ג'לביה?
ביום כיפור, כמובן, אין זה כך, כי ביום כיפור כל הלו"ז שובת. אפילו הלו"ז הנינוח של שבתות איננו. אין זכר, ודאי לא בבוקרו של יום כיפור, למחשבות על מה שיהיה אחרי בית הכנסת. איש אינו ממהר להמשך יומו. לא מהרהרים בארוחת הצהריים הקרבה, אין צורך להתכונן ל"שירים ושערים" ואין סרטים מצוירים בערוץ הירדני. יש רק מלא מלא זמן שצריך איכשהו להעביר, והמקום הטוב ביותר להעביר אותו הוא בבית הכנסת.

חלק מהעניין הוא כמובן להגניב מבט אל עבר אותם "עבריינים" שאתם מותר לך להתפלל במהלך החג. כיצד משתקפים הציוויים הייחודיים של היום הקדוש בלבושם ובשפת הגוף שלהם? לבשו ג'לביה לבנה או לא לבשו? אילו נעליים ללא עור בחר פלוני לנעול הפעם? בשלבים מאוחרים יותר של החג נהפכת הבהייה הצדה למעין שעשוע בעל מאפיינים סדיסטיים למחצה, כשבראש מתנחלות מחשבות בנוגע לכמה מותשים נראים הזקנים שבחבורה וניסיונות לנחש מי מהנוכחים (או הנוכחות) עומד להתעלף.

  לבנים ליד מגדל דוד


עונה של השראה
אולם עיקר הגעגוע שבי איננו למה שאפשר לכנות פולקלור אלא למה שבתוך הספר. בתוך המחזור. שכן אף שאינני חושב שקיננה בי אי פעם אמונת אמת, את המלים והמנגינות אהבתי אהבה חזקה, ומשהו מהן יישאר עמי כנראה לעד. כמה נרגש הייתי להיות אחד מכמה מאות אנשים ששרים את "אבינו מלכנו" או את "אדוני אל רחום וחנון" במלוא גרון ובכוונה מלאה... איך בחנתי לעצמי את רשימת החטאים המלאה ב"על חטא שחטאנו" תוך שאני בודק בסוד על איזה מהם בטוח עברתי, על איזה בטוח לא, ועל איזה אולי כן ואולי לא... איזה כיף היה לגלגל בפה את השיאים הפואטיים של "אשמנו בגדנו" ושל "יעלה תחנוננו מערב".... כמה נפלאים הדימויים ב"כי הנה כחומר ביד היוצר" וב"כי אנו עמך ואתה אלוהינו"... וכמה ציוריות כל צורות המוות שאיכשהו הצלחנו לחמוק מהן גם השנה

 zqn_mtpll_qlvz_p
מה נשאר לי מכל הרגשות והזיכרונות הללו? קשה לומר. אבל העונה הזו, העונה של אלול- תשרי, היא עונה מלאת השראה בשבילי, ואני מקווה שכך יהיה תמיד. שנה טובה.

כתב: שאנן סטריט
עוד בנושא: 

ערך מוסף, אתר התוכן של בית אבי חי, גאה לסכם שנה ראשונה ברשת. במהלך השנה האחרונה העלינו מאות מאמרים, כתבות ועבודות וידאו. לעיתים היינו ביקורתיים, לפעמים משועשעים, פה ושם מעמיקים ולפרקים הגותיים. השתדלנו לחבר ולהיות מחוברים - לחיים, לרעיונות, לאנשים.
במהלך השנה האחרונה הצטרפו גולשים רבים למעגל הקוראים הקבועים. שמחנו לקבל תגובות רבות ומגוונות. נשמח להמשיך ולקבל מכם
תגובות נוספות.  הצלחנו לעניין גם אתכם? ספרו עלינו לחבריכם.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus