יהודי טוב זה יהודי שקט

השנה היא 1965: אלה ימיה של תנועת זכויות האזרח, שתובעת שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים בארה"ב. בעיר סלמה שבאלבמה צועדים אלפי אמריקאים, רובם שחורים, אל עבר הבירה מונטגומרי. צלם מנציח את הרב האורתודוקסי אברהם יהושע השל צועד לצדו של מרטין לותר קינג. מאוחר יותר כתב השל ביומנו כי כשצעד לצד מנהיג התנועה, "הרגיש שרגליו מתפללות".

"יהודים מתייחסים למושג צדק חברתי כמו שהם מתייחסים למושג שלום". פלאש90

השל לא היה לבדו: יהודים רבים תפסו תפקידי מפתח בתנועה זו וצעדו שכם אל שכם עם מרטין לותר קינג וחבריו, כיחידים ובקבוצות מאורגנות. כשיהודי לייקוויל, פרבר של שיקגו, נשאלו ב-1967 בסקר מהו "יהודי טוב" מבחינתם, ענו רובם כי מדובר באדם "בעלי מחויבות מובהקת לצדק חברתי". מסקר אחר, שנערך ב-2001 , עלה כי 87% מהמשתתפים הסכימו כי "ליהודים מחויבות לעזור לעניים, למדוכאים ולקבוצות המיעוט".

לכן מה רבה ההפתעה שדווקא בתקופה שבה המחאה החברתית מתפרשת בכל רחבי ישראל, יהדות ארה"ב הדעתנית שומרת על שקט תעשייתי. למעט כמה הודעות לעיתונות שהוציאו ארגונים יהודיים ועצומה מטעם הקרן החדשה לישראל שעליה חתמו 4,000 איש בלבד, נראה שהנושא פשוט לא נמצא בראש מעייניה של הקהילה.

פרופ' סטיבן כהן, סוציולוג וחוקר מדיניות חברתית יהודית בהיברו יוניון קולג' בניו יורק, אומר כי הדימוי הציבורי שלפיו יהודים מתחברים למושג צדק חברתי שגוי מיסודו. "יהודים מתייחסים למושג צדק חברתי כמו שהם מתייחסים למושג שלום, כלומר תומכים בו כמושג מעורפל, יותר מההשלכה המעשית שלו", אומר כהן. הוא מציג מחקרים רבים שנעשו במהלך השנים, שמהם עלה כי יהודים אמריקאים אינם מחוברים באופן יוצא דופן לצדק חברתי. כך, בסקר שנערך באוניברסיטת ניו יורק לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2008, דירגו היהודים את חשיבות המצב הכלכלי במידה הפחותה ביותר לעומת הקבוצות האתניות האחרות - במספרים שדומים במידת מה לאנגלו-סקסים ולהיספנים, אך הרבה פחות מאפרו-אמריקאים. כך שלמעשה, מבהיר כהן, את ההצבעה הקבועה של היהודים למפלגה הדמוקרטית, "אפשר להשוות להצבעה השבטית של ישראלים למפלגות הליכוד והעבודה בעבר".

"מה בדיוק הם יעשו?". פרופ' כהן

ההסבר שמציע פרופ' כהן לחוסר ההתערבות במחאה החברתית מפתיע: לדבריו, "פחד וכאב משמשים כזרז מוצלח הרבה יותר לתגובה בהשוואה לתקווה ולהנאה. יהודים מגיבים כשהם מרגישים מאוימים". דוגמה מובהקת לכך הוא חוק הגיור, שבא להעניק לרבנות הראשית מונופול על גיורים בתחומי ישראל, ובכך איים ישירות על הקהילות הלא אורתודוקסיות - שאליהן משתייכים רוב יהודי ארה"ב. המחאה החברתית, להבדיל, לא משפיעה עליהם - ולכן הם לא מתעניינים בה.

בנוסף אומר כהן כי יהודי ארה"ב מגיבים לסיטואציות שמאפשרות להם לשחק תפקיד בפוליטיקה האמריקאית. במקרה של המחאה החברתית, טווח התנועה שלהם קטן משמעותית. "מה בדיוק הם יעשו?", תוהה כהן, "ילחצו על חברי קונגרס להקצות עוד מהתקציב הפדרלי לישראל? מה גם שהקהילה היהודית מסתייגת מהתערבות ללא אישור כלשהו מהצד הישראלי - ובמאבק הנוכחי עדיין לא שמענו על מכתבים שמוחלפים בין ראשי המאבק ליהודי ארה"ב".

לפי פרופ' יוסי שיין, מומחה לפוליטיקה של העם היהודי באוניברסיטת תל אביב, "הוויכוח עוד לא תפס את כל המערכת הפוליטית הישראלית, ולכן יהיה זה מוקדם לדבר על חלחול של הנושא לקהילה היהודית-אמריקאית. המכ"ם האמריקאי עוסק בימים אלה בעניינים אחרים – העימות בלוב, הכרזת העצמאות הפלסטינית. האמריקאים מתמקדים באתגרים הקשים שעומדים בפני הכלכלה האמריקאית, שלהם יש כמובן השלכות על הקהילות היהודיות".

עם זאת, שיין מאמין שאם גל המחאה יימשך וסדרי העדיפויות הלאומיים ישתנו, תקום תגובה גדולה יותר מצד הקהילה היהודית. בסופו של דבר, טוען שיין, "היהודים מתעניינים בסוגיות המהותיות, בסוגיות הזהות. לא כל דבר שמתרחש בישראל ולא כל ניואנס של המערכת הפוליטית הישראלית מעניינים את הקהילה היהודית באופן אוטומטי".

תשוקה ברחובות
למעלה משנה לפני פרוץ המחאה, היה זה ההיסטוריון האמריקאי ג'ונתן סרנה שכתב בעיניים מפוקחות לעיתון "פורוורד" כי "דור שלם של יהודים אמריקאים גדל וראה את הפרויקט הציוני דרך משקפיים ורודים, כשכיום נראה שהחלום הזה הוא יותר חזיון נשגב של הקהילה היהודית באמריקה מאשר המציאות המלוכלכת של המזרח התיכון". ואכן, גם כשפובליציסטים יהודים-אמריקאים מתייחסים למחאה, הם מתעקשים לגדר אותה בתוך המוכר להם: גבולות הפוליטיקה והפערים בין שמאל לימין. במאמר לשבועון האמריקאי "ניו ריפבליק", ניתח פרופ' מייקל וולצר את ההתרחשות: "כאשר מנהיגיה של המחאה מתעקשים כי היא איננה פוליטית, הם מתכוונים לכך שלא מדובר בוויכוח על מלחמה ושלום. הם יודעים, כמובן, שהכול קשור ושהקושי שהם חווים נגרם בחלקו על ידי השקעה ממשלתית גדולה בשטחים".

מקור השראה. הפגנות המחאה 2011 (פלאש90)

העיתונאי היהודי-אמריקאי דיוויד האריס-גרשון התייחס גם הוא לשאלה הפוליטית. בבלוג "תיקון" כתב כי "רבים מביטים אל המוחים, הזועקים לצדק חברתי, ומצפים מהם לטפל באותם נושאים שבהם טיפל השמאל בימיו של רבין. אך לצפות שאותם נושאים מדיניים יוכנסו למאהלי המחאה, במתכונתם הנוכחית, זה לשגות בהבנת התנועה החברתית."

אדרבא, אולי דווקא הקהילה היהודית עצמה היא זו שזקוקה הפעם לעזרה מהישראלים. במאמר המערכת של ה"פורוורד", יצא העיתון בקריאה מקורית לקהילה המקומית: "הממסד היהודי טרוד בימינו בהבנה מדוע הצעירים מתרחקים מישראל. מיליוני דולרים מושקעים בתוכניות שנלחמות בתופעה המטרידה. אנו מציעים: שמרו את הכסף. במקום, הסבו את תשומת הלב הצעירים לאוהלים בשדרות רוטשילד. כיום, לראשונה מזה זמן רב, הם יכולים לראות בישראל מודל. כפי שהדורות הקודמים קיבלו השראה מהחלוצים הישראלים, הדור הצעיר יכול למצוא תקווה ושאיפה חדשה מהתשוקה ששוקקת ברחובות ישראל".

כתב: תובל צ'סלר

לדיון ותגובות היכנסו לדף הפייסבוק של בית אבי חי   

 

Model.Data.ShopItem : 0 6