יאללה, מכות!
יאללה, מכות!
social
facebook whatsup email tweeter
20.1.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
מחלוקת בין שותפים בבאר מים, המובילה למעשה אלים, מעלה שאלה עקרונית: האם אדם שנעשה לו עוול רשאי לעשות דין לעצמו או שעליו לפנות לרשויות החוק? הדף השבועי

 hadaf
דההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הווה דלי חד מנייהו, אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, א"ל: יומא דידי הוא! לא אשגח ביה, שקל פנדא דמרא מחייה. א"ל: מאה פנדי בפנדא למחייה! אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה.
(בבא קמא כ"ז, ע"ב)

תרגום:
(מעשה) שאותו בור מים של שניים, שכל יום היה דולה (מתוכו) אחד מהם. בא אחד ודלה ביום שלא שלו. אמר לו (בעל התור): היום שלי הוא! לא השגיח בו (הדולה שלא בתורו). לקח (בעל התור) קת של מעדר והכהו. אמר לו (רב נחמן לרב חסדא, שסיפר את המעשה): מאה מכות בקת (היה צריך) להכותו! אפילו למי שאמר "לא עושה אדם דין לעצמו", במקום (שבו יש) הפסד - עושה אדם דין לעצמו.

הקשר:
המשנה הפותחת את הפרק שלישי במסכת בבא קמא, וכן המשניות הבאות אחריה, עוסקות בנזקים הנגרמים לאדם בעקבות מעשהו של אדם אחר ברשות הרבים: "המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור". הדיון התלמודי במשנה זו עוסק באחריותו של האדם על עצמו ועל אחרים בתחומים שמעבר לרשות הפרט שלו. התלמוד מביא את הסיפור הנדון כאן מפי רב חסדא, המבקש את עצת רב נחמן בפסיקה.

 ysh_bmyyn


דיון:
מחלוקת על תורות בדליית מים מן הבור מובילה לאלימות ולפגיעה. מי אשם - האדם שהפר את ההסכם עם חברו, או זה שנגזל ממנו תורו ובחר לפתור את הבעיה באמצעים אלימים? ואולי האשמה היא דווקא במנהיגי הקהילה, בחכמים ובדיינים, שפטרו עצמם מן האחריות בטענה ש"עושה אדם דין לעצמו"? הרבה שאלות, ואפילו לא תשובה נחרצת אחת.

אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה - בור המים נמצא בשותפות שני אנשים, שיש ביניהם הסכם לגבי זכויות השימוש בו. הסיפור נפתח בהפרת ההסכם על ידי אחד השותפים - הוא דולה מים מן הבור ביום של חברו. הסיבה להפרה אינה מצוינת בסיפור, ונדמה כי היא אינה מעניינת אותו. אותי היא דווקא מטרידה: נראה לי סביר שהנטייה הטבעית של אנשים היא לשמור על תוקפם של הסכמים, בוודאי כאשר הם מיועדים לרווחתם ולנוחותם. מדוע, אם כן, דולה האיש הראשון (נקרא לו א') את המים שלא בתורו? האם נזקק להם בדחיפות? אולי אשתו כורעת ללדת? שמא בתו חולה וזקוקה למים? האם חס וחלילה עולה ביתו באש? כאשר מגיע האיש השני (נקרא לו ב') אל הבור, הוא אינו מנסה להבין את הסיבה להפרת ההסכם, אלא מציין (בכעס, ככל הנראה) את העובדה שא' נוהג שלא כדין. א' מתעלם ממנו ("לא אשגח ביה"). האם זו התעלמות של אדם רשע, המבקש לשנות את המציאות החלוקתית באמצעים אלימים? ייתכן. ייתכן גם שהוא טרוד, נרגש או נחפז לענייניו, אשר הביאוהו אל הבור שלא בתורו. גם שאלה זו נותרת פתוחה בסיפור והוא אינו דן בה. נדמה שלצורך ההכרעה בשאלות למי נגרם נזק  - למכה, שנגזל תורו בדליית המים, או למוכה, שניזוק בגופו ובנפשו - ומי חייב בתשלומי הפיצויים, אין צורך בפרטים אלה.

שקל פנדא דמרא מחייה - תגובתו של ב' מהירה ואלימה: הוא מכה את א' בקת המעדר. מדוע? מדוע הוא חש כי זו הדרך היחידה לפתור את הבעיה שנקרתה בפניו? לאיזה פתרון חשב שיגיע באמצעות הקת, מעבר לפינוי מיידי של הבור? מה יש בנו, שגורם לנו לשלוף מעדרים על אנשים אחרים שמרגיזים אותנו או גורמים לנו אי-צדק? מתי נעלמו מארגז הכלים האנושי שלנו הפה המדבר, האוזניים הקשובות והלב המבין, והשאירו מאחוריהם רק את שרירי הידיים? כיצד מגיע אדם למסקנה שאלימות יכולה להנכיח הסכם חלוקה שהופר ולארגן את המציאות מחדש באופן יעיל ומסודר? האם הסכם שיושתת מחדש - אם אכן יושתת מחדש - יהיה יעיל והוגן יותר כשקת המעדר מרחפת מעליו?

 shlt_sknh_bvrvt_4



מאה פנדי בפנדא למחייה!
- רב חסדא, שאליו הגיע (ככל הנראה) א' כדי לבקש פיצויים לנזקיו הנפשיים (המוגדרים בהלכה כ"בושת"), חוכך בדעתו כמה חייב ב' לשלם, וזו השאלה שהוא שולח לרב נחמן. הנחת היסוד של רב חסדא היא שהמכה חייב בתשלום למוכה, והשאלה שמטרידה אותו היא כמה. רב נחמן מפתיע אותו בתשובתו: לא רק שאין המכה חייב דבר למוכה, אלא שהיה רשאי להכותו עוד ועוד. מדוע? מפני שהוא צודק ונגרם לו נזק: תורו נלקח ממנו בלא רשות (ולמעשה, מימיו נגזלו), והפרת ההסכם פוגעת בו וגורמת לו הפסד. ומה אני אמורה ללמוד מכאן - שלצודקים מותר לנהוג באלימות? שלמי שחש כי נגרם לו הפסד יש פטור מלא משיקול דעת והזמנה בלתי מוגבלת לשימוש בכוח?

אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה - דברים אלה נאמרים, ככל הנראה, על ידי עורך הסוגיה, וממקמים את דברי רב נחמן בתוך מחלוקת הלכתית עקרונית. הם בהירים וצלולים כמים בדלי: המחלוקת על רשותו של האדם לעשות דין לעצמו (גם באופן אלים) אינה נוגעת למצב שבו מובן כי נגרם לו הפסד ממוני; במצב כזה, רשאי אדם לעשות דין לעצמו, לכל הדעות. לכל הדעות?! האם לא נשמע בבית המדרש התלמודי אפילו קול אחד שקרא לא לנהוג באלימות גם במקרה של הפסד? האם לא היה ולו חכם אחד שטען כי הכלל הזה לא רק משקף אי-סדר, חוסר שליטה ומציאות של "כל דאלים גבר", אלא גם מנכיח אותם ביד רמה ובמעדר שלוף?

המשך הסוגיה מציע דרך אחרת וחולק במובן מסוים על הכלל הנזכר לעיל. התלמוד מצטט ברייתא: "הממלא חצר חברו כדי יין וכדי שמן - בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס" (ב"ק כ"ח, ע"א). בברייתא זו ניתנת, לכאורה, דוגמה לכלל של "עושה אדם דין לעצמו" אפילו במחיר נזק לאדם אחר, אולם רב נחמן בר יצחק מציע תובנה אחרת: "משבר ויוצא - לבית דין, משבר ונכנס - להביא זכיותיו". כלומר, כחלק מהליך משפטי תקין בבית הדין, אדם אינו רשאי להזיק לרכושו של אחר על דעת עצמו, גם אם נגרם לו הפסד. דברי רב נחמן בר יצחק מעבירים את האחריות להכרעה מרשותו של הפרט אל רשות הקהילה ובית הדין - רק הם, ולא שני הנצים, רשאים להכריע מי צודק, מי ניזוק ומי יחויב בתשלומי הנזק.

גישתו של רב נחמן בר יצחק שואפת למסד את פתרון הסכסוכים האישיים ולהעבירו לידיים "מקצועיות" בעלות סמכות כוללת, שהאינטרסים המנחים אותן הם אלה של הסדר החברתי ויציבות הקהילה. לגישה זו יש מחירים, וביניהם גם צמצום אחריותו של הפרט למעשיו ולהכרעותיו. ייתכן שעמדה כזו מאפשרת פיתוח של עמוד שדרה ערכי אצל הפרט (בבחינת: "במקום שבו אין שוטרים אהיה אני השוטרת של עצמי"), אבל דומני שהסיפור הנדון כאן מדגים  דוקא את ההפך: הכלל ש"עושה אדם דין לעצמו" מאפשר לבעלי הכוח להשליט את מרותם.

למרות הסתייגותי העמוקה משליטת המנגנון והחוק בכל תחומי החיים, איני בטוחה ששיטת ה"עושה אדם דין לעצמו", המובילה בהכרח ל"כל דאלים גבר", מתאימה לי יותר.

**
הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות". 
לכניסה לפורום אותמונה

לתגובות: editor@bac.org.il

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus