ונוס בשדה
ונוס בשדה
social
facebook whatsup email tweeter
27.1.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
האמנות הציונית הארץ ישראלית איחדה שני ארכיטיפים מנוגדים של נשיות והעלימה את הדיכוטומיה בין "אמא אדמה" ובין "פאם פטאל". אלה ארזי כותבת במיוחד לט"ו בשבט על נשיות ואדמה באמנות

כבר בימי קדם עמדו על הקשר ההדוק בין נשיות ואדמה. צמד המילים "אמא אדמה" מוכר בשפות עתיקות רבות (למשלterra mater  בלטינית) וצמח במקביל בתרבויות שונות. האדמה, כמו האשה, נבעלת (ישעיהו ס"ב, ד'-ה'), אוצרת בתוכה את הזרע, מספקת את התנאים הטובים ביותר לגידולו ומצמיחה פרי. הפן הנשי המובלט בביטוי קמאי זה הוא הפן האמהי, לכן האדמה אינה מכונה סתם "אשה אדמה", אלא דווקא "אמא אדמה". 

וגמה חזותית לקשר בין אמא ואדמה אפשר לראות בפסיפס "חג הנילוס" , שם מוצגת אדמת מצרים הפורייה בדמות אשה בתנוחת הסבה (בפינה השמאלית העליונה). בידה השמאלית יש קרן שפע, ימינה נשענת על פירות מלוא הטנא, ושדיה נראים כשני רימונים, בדומה לאלו התלויים בענף שלידה. תנוחת השכיבה ממחישה את הקשר ההדוק עם האדמה, ופס התכלת בשולי שמלתה - הדומה לגלי הנילוס שמתחת - ממחיש את פוריותה. כך באמצעים חזותיים האשה ופוריות האדמה מתמזגים זה בזה.

אמהית או קטלנית
לצד הנשיות האמהית ישנה נשיות אחרת, יצרית ומפתה. נשיות זו נתפשה בתקופות שונות כמסוכנת ובלתי רצויה, ועל פי מיתוסים שונים היא עלולה להביא למפלתו של הגבר ואף למותו. האשה המפתה אינה מצמיחה פרי בטן כמו האדמה, להפך: היא זורעת מוות, ועל כן היא מכונה "אשה קטלנית" ובלעז "פאם פטאל".  

שני הארכיטיפים המנוגדים של הנשיות מופיעים במשלי (ט', א'-י"ח): האשה האמהית, שדואגת להמשך הזרע של הגבר, מכונה "חוכמות" - חוכמתה היא בבניית ביתה, בהסתגרותה ובייעודה כמצמיחת דור ההמשך. עליה נאמר "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ", ולגבר שלה מובטח "כִּי בִי, יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים" לעומתה, האשה המפתה מכונה "אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה", ועל עובר האורח המתדפק  על דלתה נאמר "וְלֹא יָדַע, כִּי רְפָאִים שָׁם;  בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ".

ביצירות אמנות רבות, האשה הקטלנית מנוכרת לאדמה - היא ניצבת זקופה בתנוחה מפתה ומגעה עם האדמה מינימלי. הגבר, לעומתה, שרוע על האדמה ישן או מעולף, נתון לשליטתה המלאה של האשה הערנית, הערמומית והעירומה.

 hvpmn
לודוויג פון הופמן, אדם וחוה בנוף גן עדן, 1893-97

 יצירתו של פון הופמן אינה מאיירת סצנה מסוימת מסיפור גן עדן, אלא כוללת אמירה על מערכת היחסים בין אדם וחוה כארכיטיפ למערכת היחסים בין גבר לאשה קטלנית. חוה ניצבת בתנוחה מפתה במקביל לעץ, ואילו אדם ישן על האדמה; חוה מסמלת את העץ המפתה, ואילו אדם הוא זה אשר מקושר לאדמה. ביניהם מופיעים עץ הדעת ועץ החיים כלהבות אש, ומסמלים את כוח התשוקה ביניהם. במודל החזותי הזה דווקא אדם, השרוי בתרדמה עמוקה, הוא זה שקשור אל האדמה - משם נוצר ולשם ילך. האשה, במקום לשאת עובר ברחמה, נושאת מוות בחיקה, ובמקום להביא חיים מבטנה, מפילה חלל אל בטן האדמה. אם נשווה את המודל החזותי שבו השתמש פון הופמן למודל רומאי מסורתי של אמא אדמה, ניווכח בתמונת המראה ובחילוף התפקידים שמציבים שני סוגי הנשיות - מי עומד ומי שוכב, האיש או האשה?

תנוחתה המפתה של חוה מזכירה ציורים של לידת אלת היופי והאהבה, ונוס, למשל בציורו של ויליאם אדולף בוגרו (1879). ונוס, אשר נולדה מצדף, אינה קשורה כלל לאדמה, אלא לגלי הים. תכליתה הוא לא להרות, אלא לעורר תאוות ויצר נעורים. יופיה סייע בידה לפתות אף את החזק שבגברים, הלוא הוא מרס, אל המלחמה. עוצמתו הפיזית לא עמדה לו והוא נראה כנוע, מובס וחסר שליטה לחלוטין רגע לאחר שידע את ונוס. בציור "ונוס ומרס" של בוטיצ'לי, הסאטירים מפרקים אותו מנשקו ונושפים באוזנו בחצוצרה, אך כל זה אינו מעיר אותו.

 bvtytsly
סנדרו בוטיצ'לי, ונוס ומרס, 1483

כמו מרס, גם שמשון הגיבור, שנודע בעוצמתו הפיזית, נפל שדוד לרגליה של דלילה. התנוחה האנכית שלה לעומת ההתמסרות הגופנית הטוטלית שלו לרגליה שוב יוצרים את קשר המוות שבין האדם לאדמה.

מפתה ופורייה
באמנות הציונית הארץ ישראלית נעלמה הדיכוטומיה בין אמא אדמה ובין האשה המפתה. הציונות העלתה על נס את עבודת האדמה ופוריותה, והעריכה את החדווה האירוטית ואת היצריות של עובד האדמה, ועל כן האשה עובדת האדמה נתפשה בו בזמן כאשה מפתה וכאשה פורייה.

 rvbyn
ראובן רובין, המדונה של חסרי הבית, 1922

ראובן רובין שאל את המודל החזותי של האשה המפתה - אשה זקופה וגברים שוכבים - כדי לתאר את אמא אדמה. במרכז הציור אשה חולצת שד ספק אמהי ספק מפתה, שבטנה מתלכדת עם ראש הגבעה כאילו היתה שמלתה. פרי בטנה הוא גם פרי האדמה - הצבר הראשון בארץ המולדת. הגברים השוכבים מאחוריה אינם קורבנותיה האומללים, אלא ילידי החוץ, חסרי הבית, שבאו למצוא ניחומים בחיקה ולחונן את עפרה. במובן מסוים הם אינם האבות הביולוגים של ילידי הארץ, אלא רק אבות מאמצים, כפי שיוסף אימץ את ישו.

גם נחום גוטמן הלך בדרך זו בציורו "מנוחת הצהריים" (1925) ושאל את המודל החזותי של האשה המפתה. אמנם הגבר השוכב קשור בכל איבריו לאדמה וברכיו מזכירות את שתי הגבעות בימין התמונה, אולם גם האשה אינה מנותקת מן האדמה. חמוקיה וחמוקי האדמה מקיימים ביניהם זיקה חזותית הדוקה, וכך גם הבקעה המבורכת הפרושה לרגליה. גם אצל גוטמן מה שהיה אמור להיות מודל לאשה מפתה הפך למודל לאשת האדמה שחיים בכנפיה.

אלה ארזי

לתגובות: editor@bac.org.il

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus