וכמו ענן להתגשם

מעניין מה חשבו בני עמנו בתפוצות, כשעמדו בבית הכנסת בשמיני עצרת וביקשו על הגשם, כשבחוץ משתוללת סופת עזה. האם היו מסוגלים להזדהות עם חרדתם של תושבי ארץ ישראל מפני בצורת, כשבוססו בבוץ בדרכם הביתה מבית הכנסת? ואנחנו? הלא רובנו אינם חקלאים, וגם החקלאים שבינינו אינם מתבססים בדרך כלל על מי גשמים. ובכל זאת, דומה שבישראל המתייבשת עבר השנה רעד מיוחד בקרב המתפללים בבתי הכנסת, כשענינו "אמן" על קריאות החזנים בסוף תפילת הגשם "לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון".

האם הרגישות שלנו למדד הברומטרי נובעת מההתחממות הגלובלית וממה שהיא צופנת לדרי הגלובוס? האם היא גוברת במקומותינו ככל שיורד מפלס מי הכנרת? האם היא נובעת מהידיעה שלא יושג הסכם שלום בר קיימא עם שכנינו עד שייפתרו הסכסוכים על מקורות המים? או שמא זאת חרדה קיומית של האדם העומד חסר אונים לנוכח עתידו בימים המתקצרים והולכים, עתיד שלגביו אין בו ודאות וביטחון?

אין זה מפתיע שהצורך בגשם והפחד מפני היעדרו באים לידי ביטוי בתפילותינו, שכן בתפילות באות לידי ביטוי חרדותינו הקמאיות ותקוותינו היוקדות. שתי התייחסויות לגשמים בעונתם יש בתפילת העמידה (התפילה המרכזית הנאמרת בכל אחת מתפילות היום). מתפילת הגשם בשמיני עצרת התחלנו להזכיר בכל תפילה, ולומר: "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכה השנייה בעמידה ובשבעה בחשוון  נתחיל לבקש: "ותן טל ומטר לברכה" ונמשיך בכך עד פסח, חג המזמן את סיומה של העונה הגשומה ואת תחילתה של העונה השחונה.

ומדוע שתי ברכות עוסקות בגשם? בהתחלה אנחנו רק מזכירים לאלוהים שמטיבו הוא מוריד גשמים, ובאופן עקיף מבקשים ממנו בנימוס ש"שיתנהג בהתאם" לתכונות שלו. בחשוון, לעומת זאת, אנחנו כבר מעיזים פנים ומבקשים במפורש.

הגשם מאחד בין כולנו
למרות הסכסוכים השוררים בינינו לבין שכנינו בענייני מים, טיבו של הגשם דווקא לחבר בין אדם לאדם. הגשם אינו מכיר בגבולות מדיניים ולא בהבדלים דתיים, אתניים או פוליטיים. רבי חייא בר רבי אמר: "גדולה [ירידת גשמים] מִתחית המתים, שתחית המתים לישראל, וזו לעבודת אלילים ולישראל" (בראשית רבה יג, ו). המדרש ממשיך בצטטו שיחה בין כותי אחד לבין רבי יהושע בן קרחה. הכותי אמר: "אתם יש לכם מועדות ואנו יש לנו מועדות, בשעה שאתם שמחים אין אנו שמחים, כשאנו שמחים אין אתם שמחים. ואימתי אנו ואתם שמחים"?  ענה לו רבי יהושע: "ביום ירידת גשמים". הגשם מאחד בין כל בני האדם: פניהם אל רטיבותו ללא הבדל דת, אמונה או תרבות. ולא רק בני אדם שמחים בו אלא כל היקום כולו, כפי שאומר רבי יהושע: "מאי טעמא? 'לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ'" (שם).

בראש חודש חשוון נקרא את פרשת נח. קריאה זו מציבה בפנינו את צדה השני של בקשת הגשם - גם יותר מדי זה לא טוב, מפני שהכרים, הצאן והעמקים שכמהים לו יכולים להינזק ממנו. המבול שניתך על הארץ ואיים להטביע את החיים שעליה מזכיר לנו גם את הברית שכרת אלוהים עם נח והבטיח לו: "לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, 22-21). וכראייה לברית עולם בינו ובין "כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ" (ט, 16) נתן את הקשת בענן.

חיים נחמן ביאליק כותב בשירו הקצר והיפה "קשת ": "וּרְאוּ נָא: שָׁם נִפְתְּחוּ / שַׁעֲרֵי רָקִיעָ / וּכְבוֹד אֱלֹהִים / בַּקֶשֶׁת הוֹפִיעַ". מי ייתן ונזכה להתגלות היפה והטוב באגלי גשם זכים.

מה בין כמיהה לגשם לכמיהה נשית?
לא לשווא השוו רבותינו בין גשם לתהליך הלידה: "בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת" (בבלי תענית ח, ע"א). ריש לקיש ממשיך ומראה כיצד תהליך ירידת הגשמים מקביל לתהליך הלידה. תרצה אתר מבטאת את הקשר הזה, בין כמיהה לגשם לכמיהה נשית, בשירה "גשם הקשב לנשים":

עד רדת הערב

גשם הקשב לנשים בחלון.

עד רדת החושך

גשם הקשב לנשים הצופות בוילון.

 

גם לנו בחצר גינה קטנה

ריקה מזוהר דשא.

גם אנו מצפות עד אין בינה

למשהו ברוך כמו הגשם.

בשיר הזה הציפייה לגשם היא ציפייה לפוריות במובן רחב וכולל, ציפייה להתגשמות. מלבד כוחות החיות שיש במים, לגשם יש בתרבות שלנו משמעות מרחיקת לכת. כשאני שומעת את מלותיה של נעמי שמר: "וכמו ענן להתגשם, מעל חלקת שדה ריקה, ולהביא לרגבים, את הבשורה הירוקה", אני יכולה לראות את הענן הנהפך מגוף אוורירי נפוח וריק לגשם, למשהו גשמי שיש בו ממש. הגשם הוא מימוש פוטנציאל חבוי והבאתו לידי הגשמה.

אבל הגשם לא מגשים רק את עצמו, אלא גם את מה שהוא בא עמו במגע – הזרעים הטמונים באדמה, הנבטים הרכים ובעלי החיים הצמאים. אני זוכרת כמה אהבתי בילדותי ללכת בגשם. חשתי אז שכל עצב ומועקה נשטפים בו וריחו הטרי הוא ריחה של בריאה חדשה. אולי כמו מבול זעיר השוטף את היקום וממרק אותו - אבל בעדינות ובלי למחות אותו.

דומני שזו משמעותה של התגשמות: להביא את עצמי לידי מימוש של יכולותיי, ידיעותיי, אהבותיי - אבל לא לעצור כאן, אלא לתת לכל אלה לפעול בעולם. ייתכן שזה ההבדל בין מימוש עצמי, שעניינו הבאת כוחות היחיד והפוטנציאל שבו לידי מימוש, לבין הגשמה עצמית, שאינה עוצרת בי אלא שואפת להשפיע הלאה. כמה קל להתממש כמו ענן האוצר את טובו בתוכו, מתנפח ומרחף באוויר בזחיחות של גאווה. קשה יותר להתגשם כענן המשחרר טובו וממשיך ומשפיע, מרווה ומביא ברכה וחיים. 

הרבָּה ד"ר דליה מרקס היא חוקרת תפילה ומרצה בכירה לליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג'
לתגובות: editor@bac.org.il   

Model.Data.ShopItem : 0 6