וכל נשיפה היתה הוי
וכל נשיפה היתה הוי
social
facebook whatsup email tweeter
25.10.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
כיצד ש"י עגנון, סופר שביכולתו לנוד בין כל רבדיה האפשריים של השפה, בוחר במילה הזו, שהיא אפילו לא מילה. עינת יקיר על הוי אחת קטנה

שלוש אחיות

                                                                                                                                                                                 לב.כצנלסון ברכה

שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשכה, לא זזו מאצבעותיהן לא מספריים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלִבּן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אבל ברכה לא מצאו בעמלן ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה.
פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת נאה לכלה עשירה. משסיימו מלאכתן נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין והולך. נתמלא לבּן צער.
נתאנחה אחת ואמרה כל ימינו אנו יושבות ומתייגעות לאחרות ואנו אפילו פיסת בד לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו.
אמרה שנייה אחותי אל תפתחי פה לשטן.
ואף היא נאנחה עד שזלגה דמעות.
ביקשה שלישית לומר אף היא דבר. כיוון שפתחה לדבר, ניתזה צינורה של דם מפיה וטנפה הכתונת.
כשהביאה הכתונת אצל הכלה, יצא הגביר מטרקלינו. ראה את הכתם, גער בה והוציאה בנזיפה. ואין צריך לומר שלא נתן לה שכרה.
הוי, אילו רקקה השניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס הכתונת בדמעה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו הייתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.

ש"י עגנון, בתוך "אלו ואלו".

הוי. במקום שבו לכאורה מסתיים הסיפור – הוי. הוי, נאנח המספר. אנחה עמוקה, העולה מעומק הלב, והדורות נשמעים בעדה. הויייי......  ועוד איזה הוי. אך פתאום, משום מה, עוד לפני שהמשכנו לקרוא, מגיחה בסוף ההוי קריצה אירונית בעין שמאל. אנחת הכאב טבולה בסופה בדוק המריר הזה, מבלי שאפשר להסביר.

כיצד סופר מיומן כעגנון, ששולט בעברית שליטה מלאה ווירטואוזית, "נשמט" לכאורה אל תהום ההוי? כאילו אבדה שליטתו. כיצד סופר, שביכולתו לנוד בין כל רבדיה האפשריים של השפה, בוחר במילה הזו, שהיא אפילו לא מילה, שיותר משהיא מילה היא הברה שמהותה ביטוי רגשי-פיזי גס, כמו אַי, הֵי, א?ח.

הוי, ולאחריה מהרהוריו של סופר.

 Agnontamarhayardeni
ש"י עגנון (צילום: תמר הירדני)
עגנון נכנס אל סיפורו. הוי הופכת מילת מעבר – הדלת מבעדה נכנסים  מהסיפור אל הסופר.אך למרבה הפלא, כשממשיכים לקרוא, מגלים כי לשון הרהוריו של הסופר דומה מאוד ללשון סיפורו. שני עברי השפה זהים ברוחם הלשונית – ה"הוי" נשארת תלויה ביניהם בודדה כמו ליצן על חוט. היא לא שייכת לשומקום, והיא צונחת פנימה, אל עצמה. מדוע עגנון משתמש בה בכלל? מדוע אינו יכול לפתוח בהרהוריו מבלי לעבור בה?

הדלת מהסיפור אל הסופר היא הדבר הגלוי לעין – סימון כניסתו של עגנון במובהק. אלא שמתרחש כאן דבר מוזר, שכן אנו חשים, כקוראים, שה"הוי" הזה הוא שלנו בכלל. לא של עגנון. הוי, הוא נאנח – הוי, הוא בולע את אנחתנו, שהרי אנחנו הם אלה שהיינו אמורים בתום הדברים לומר: "הוי".

כילדים הוּלכנו כאן. הסיפור שואב לא מעט ברוחו מהמעשיות הקלאסיות, נד בין לשון אגדה ללשון מעשייה. די אם נתבונן במשפט הראשון: שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים.

המספר הטיפולוגי שלוש, והבית האפל, והקונטרסטים המובהקים שבין לבן לשחור ובהמשך גם אדום, ועוד בהמשך – העליבות המוחלטת, והמעמדיות המוחלטת, והרשעות המוחלטת. אלא שאם במעשיית ילדים בא ההיפוך המתקן – הרי שכאן האובדן הוא טוטאלי, וההוי נולד מתוכו, מתוך אי-התיקון. הרהוריו של הסופר מציעים אולי תיקון אפשרי, אך הוא חלקי בלבד: עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.

כילדים הוּלכנו אל ההוי-אנחתנו. אנחנו, הרבים, כי ברגע הזה עגנון מדבר לא רק בשמו – אלא גם בשמנו. פתאום הוא מדבר ברבים: "אילו... יכולים היינו לכבס...". פתאום, מלאכת הכתיבה, מלאכת הסיפור, הופכת משותפת. ההוי הוא נקודת המעבר שבה מותכים הכותב והקורא, ונפגשים לזהות אחת. זה קורה פתאום, מבלי שחשנו, ברגע אחד של הוי הפכנו מנפעלים למפעילים, והאחריות מוטלת גם עלינו.

רק לכאורה. כי עגנון לא חדל להתל. תחילה הוא בדה סיפור שאין בו צוהר אחד לנשימה; אחר כך הוא תלה את אפשרות הגאולה החלקית בסדר הדברים; ומי קבע את סדר הדברים? אין ביכולתנו באמת לכבס, כשם שאין ביכולתנו אלא ליפול שבי באימה הגדולה שהוא מעצב בצורת שלוש אחיות.

מבעד להוי יושב עגנון ומחייך. לסופר, הוא אומר, יש כוח רטורי לאינסוף. במחי הוי אחד מה שהיה טראגי הופך אירוני. מה שכואב הופך אכזרי. דווקא ברגע שהנפלטת אותה אנחה רגשית מעומק הלב – מתגלה שטח הלב הקר. זוהי המורכבות ההיתולית, האיומה, של עגנון.

אבל יותר מכך – ההוי הזה הוא גם סימון על לוח הזמן ההיסטורי. שלושה זמנים, לפחות, נחבטים בסיפור זה בזה, וכל אחד מהם גם נושא משמעות אחרת למשלח היד של האחיות: מן העבר האחד – האל-זמן ואל-מקום המאפיינים מעשייה, אגדה, מיתוס. בהקשר הזה, יש למעשה התפירה רפרור ספרותי רב, מהיפהפייה הנרדמת ועד אלות הגורל המיתולוגיות (המוירות), שקבעו את גורלו של אדם ב"תפירה": אחת טוותה את חוט הגורל, אחת קבעה את אורכו והשלישית גזרה אותו ובכך גזרה את מותו (בהקשר זה, לתכריך ולדם העולים בסיפור יש כמעט כושר ניבוי עצמי); מן העבר השני – הקדשת הסיפור לברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה וציוני סוציאליסט, המכתבת את כל סיטואציית משלח היד של האחיות עם מושג העמל בהקשר הארצישראלי הציוני-סוציאליסטי של תחילת המאה; מן העבר השלישי, כאמור – ההוי, כהברה שהפכה ברבות השנים למושג שיש לו כמעט היסטוריה תרבותית. משלח היד לכשעצמו – תפירה – הוא מסוג המקצועות הגלותיים דווקא, ולא החלוציים.

לאן מכוון עגנון? לכל המקומות. רגע אחד הוא יושב בכיסא כזה ורגע אחד באחר. ואנחנו נזרקים איתו מצד אל צד, מאפשרות אל אפשרות, ממיתולוגיה אל גלות אל ארצישראליות. כל האפשרויות מאירות זו על זו, חושפות כל אחת את מערומי השנייה. ומבטו של עגנון אכזרי באי-התום שלו, ולשם כך הוא מגייס את התום כולו. ואנו יושבים בתוך התום. לכאורה כאמור – היה לנו חלק בדבר הזה. לכאורה כאמור – בתנאים מסוימים, יכולים היינו לכבס את הכתונת. אבל בעולם שבו אין נחמה גמורה אין למעשה הזה גם משום משמעות של ממש. וזה נורא. וכדי שנקשיב לגזר הזה, לגזר הקשה הזה, כדי שניאות להקשיב בכלל, כדי שלא נפנה את הגב בו ברגע, יש לטוות את הרשת. עגנון, בניגוד לאחיות, טווה אותה בהצלחה רבה. ואנחנו נופלים בה. אם לרשת הזו יש צורה, כזו שניתן לדמות בעין – הרי צורתה הוי.

 

עינת יקיר היא סופרת
לתגובות: 
editor@bac.org.il

lshonot

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus