תיאוריה או תכלס?
תיאוריה או תכלס?
social
facebook whatsup email tweeter
12.1.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הדיון בשאלה העתיקה האם הלימוד עדיף על המעשה (או להפך) מקבל תפנית מפתיעה כשרבי יוחנן נכנס לבית הכיסא. הדף השבועי

 hadaf
אמר רבה בר בר חנה: הווה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא, כי הווה עייל לבית הכיסא והווה בעינא מיניה מלתא, לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן: אפילו קיים אמרינן, לימד לא אמרינן. והאמר מר: גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה?! ל"ק: הא למיגמר, הא לאגמורי.
(ב"ק י"ז, ע"א)

תרגום:
אמר רבה בר בר חנה: כשהייתי הולך אצל ר' יוחנן לשאול שמועה (סוגיה לימודית מפיו), כשהיה נכנס לבית הכיסא והייתי שואל ממנו דבר, לא פשט (הסביר) לנו עד ששטף ידיו והניח תפילין ומברך, וחזר ואמר לנו: אפילו "קיים" אנו אומרים, "לימד" לא אומרים אנו. והרי אמר מר: "גדול לימוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה?!" - לא קשה (אין סתירה בין דברי ר' יוחנן לדברים הללו), כיוון שזה ללמוד וזה ללמד.

הקשר:
המשנה האחרונה בפרק א' של מסכת בבא קמא מסבירה שבמקרה של נזק הנגרם על ידי שור מוּעד, חייב בעל השור לשלם "נזק שלם מן העלייה". התלמוד מבין שהביטוי "עלייה" נגזר מלשון "מעולה" וכהוכחה לכך מביא את סיפור קבורתו של חזקיהו "במעלה קברי בית דוד" (דברי הימים ל"ב, ל"ג). סיפור קבורת חזקיהו מעלה בתלמוד שאלות על השבחים הניתנים למתים ועל ההייררכיה הנכונה בין קיום מצוות ולימוד תורה. במסגרת דיון זה מובא סיפורנו.

דיון:
רבה בר בר חנה מבקש ללמוד תורה מרבו, וזוכה לשיעור כפול: תשובה מילולית ומעשה פיזי, שממנו עליו להסיק מסקנה הלכתית בשאלה מה קודם למה, המעשה או הלימוד, והאם ניתן בכלל להפריד ביניהם. הסיפור הקצרצר הזה העלה בי שאלות על הקשרים בין לימוד למעשה ועל הקשיים שהם מערימים על לומדי התורה והחיים.

הווה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא, כי הווה עייל לבית הכיסא -  לימוד התורה אינו משהו שמתקיים דווקא בבית המדרש. הוא קורה בכל מקום: בדרך, בעת הסעודה המשותפת, וגם בביתו של המורה-הרב. כשרבה בר בר חנה רוצה ללמוד, הוא הולך אצל רבו ועוקב אחר מעשיו לא פחות מאשר אחר מילותיו. במקרה זה חיכה התלמיד שרבו יצא מבית הכיסא, אולם מוכרים לנו גם מקרים אחרים: ר' עקיבא, למשל, ביקש ללמוד את הלכות בית הכיסא, נכנס אחרי ר' יהושע לשם וסיפר מה ראה ומה למד; וגם תלמידו של ר' עקיבא, בן עזאי, נהג כמותו; והגדיל לעשות רב כהנא, תלמידו של רב, שנכנס תחת מיטת רבו כדי ללמוד כיצד יש לקיים יחסי מין, ואף העיר לו הערות תוך כדי מעשה (בבלי, ברכות ס"ב, ע"א). הנימוק לכל אלה הוא "תורה היא, וללמוד היא צריכה". כלומר, המעשה היומיומי, כחלק מהחיים עצמם, קרוי גם הוא "תורה" ודורש הנחיה רבנית ולימוד. בדומה ללימוד טקסטואלי, הלימוד מן הצפייה והחוויה מחייב הסקת מסקנות עקרוניות מתוך מקרה קונקרטי, ולעתים יש בו קושי מיוחד, כיוון שמילותיו של הרב סותרות את מעשהו הפיזי.

 lvmd_gmr


התלמוד מספר שבלוויית חזקיה הניחו ספר תורה על מיטתו ואמרו: "קיים זה (הנפטר) מה שכתוב בזה (בספר התורה)". נוהג זה מוכר לתלמוד מלוויות של חכמים, והוא תוהה מדוע מצוינת לוויית חזקיה כיוצאת דופן. התלמוד מתחבט בשאלה, ומציע כמה תשובות שנסתרות בזו אחר זו: בלוויות חכמים מוציאים ספר תורה, אבל אין מניחים אותו על המיטה; בלוויות חכמים מניחים ספר על המיטה, אבל אין אומרים את המשפט הנזכר ובו ההדגשה של הפועל "קיים". נראה כי רבה בר בר חנה מכיר נוהג שבו נאמרת המילה "קיים" בלוויות חכמים בני זמנו, ולכן נזקק להסברו של רבו מדוע, למרות זאת, מיוחדת לווייתו של חזקיה. לכאורה, אין לשאלה זו קשר ישיר לבית הכיסא, ולכן ממתין התלמיד לצאת רבו. למעשה, מתברר כי גם במקרה זה ניתן ללמוד תורה ממעשה הרב, נוסף למה שניתן ללמוד מתשובתו המילולית הישירה.

לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן: אפילו קיים אמרינן, לימד לא אמרינן - תשובתו של רבי יוחנן לשאלת תלמידו ממשיכה את הדיון התלמודי: בלוויות חכמים נוהגים לומר "קיים", אבל אין נוהגים לומר "לימד", וכיוון שכך אמרו על חזקיה שמעולה הוא מכל החכמים דהיום. מדברי ר' יוחנן משתמע שללמד חשוב ונעלה יותר מלקיים, ומי שזכה ללמד תורה ראוי לכבוד גדול יותר ממי שזכה רק לקיים את מצוותיה. במישור אחר, מישור המעשה, מלמד ר' יוחנן שיעור מעט שונה: הוא משהה את הדיון התורני, את לימוד התורה, עד לאחר שקיים את המצוות שהזדמנו באותה שעה – נטילת ידיים, הנחת תפילין וברכה. מכך משתמע שה"לקיים" קודם ל"ללמד".

והאמר מר: גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה?! ל"ק: הא למיגמר, הא לאגמורי -  במסכת קידושין מ ע"ב מסופר על דיון שהתקיים בין החכמים בשאלה "תלמוד גדול או מעשה גדול?". שם הוכרע ש"תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". לדברים אלה משמעות כפולה: באופן פשוט נאמר שהלימוד חשוב יותר, אולם מתוך הדברים משתמע שהמעשה הוא העיקר, כיוון שלימוד התורה הוא האמצעי בעוד שקיום המצוות הוא התכלית. כך מפרש רבנו תם כאן: "וכיוון שאנו אומרים קיים, הרי אנו אומרים שלמד". כלומר, אדם שנאמר עליו במותו ש"קיים זה מה שכתוב בזה" בוודאי למד תורה, כיוון שהלימוד מביא לידי מעשה, ואם לא היה לומד, לא יכול היה לקיים את המצוות כהלכתן.

התלמוד מביא כאן את הציטוט ממסכת קידושין כדי להנגידו לדברי ר' יוחנן: אם גדול המעשה כי הוא מטרתו של הלימוד, כיצד טוען ר' יוחנן שללמד תורה עדיף מאשר לקיים אותה? על שאלה זו משיב התלמוד בהבחנה בין "ללמוד" לבין "ללמד". הבחנה זו אמורה לבטל את הקושי ולנטרל את הסתירה בין דברי ר' יוחנן לבין דברי התלמוד במסכת קידושין, וניתן להסיק ממנה שתי הבנות סותרות. ההבנה הראשונה נובעת מדבריו של ר' יוחנן, שמתוכם עולה כי המלמד עדיף על המקיים. כלומר, לפי דברי ר' יוחנן, במקרה של "ללמוד", המעשה (קיום המצוות) גדול וחשוב יותר, כיוון שכל תכליתו של הלימוד הוא עשייה (כפי שהסביר רבנו תם), אבל במקרה של "ללמד", הלימוד גדול מן המעשה, כיוון שיש בו הפצת התורה והכוונת הרבים לקיים את מצוותיה. הבנה זו מקובלת על רש"י ועל בעלי התוספות, אך רבנו חננאל מציע הבנה הפוכה: במקרה של "ללמוד", עדיף הלימוד על המעשה (על פי ההבנה הפשוטה של "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"), אך במקרה של "ללמד", המעשה עדיף, ואם יש דרישה בו-זמנית לקיים מצווה וללמד תורה, יש להעדיף את קיום המצווה. הבנה זו נדמית כסותרת את דבריו של ר' יוחנן, אבל היא מתאימה למעשיו: כאשר הוא נדרש לשאלה תורנית בעת שנכנס לבית הכיסא, הוא אינו עונה עליה מיד, אלא רק לאחר שקיים את המצוות שלהן נדרש באותה השעה. בעלי התוספות מציינים שבשאילתות דרב אחאי גאון נזכר נוסח שונה לסיפורנו, ובו לא נזכרת תשובתו המילולית של ר' יוחנן אלא רק מעשיו ("לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך"). נוסח זה מלמד שהמעשה (נטילת הידיים, הנחת התפילין והברכה) קודם להוראה (תשובת הרב לתלמידו), ומסתדר היטב עם פירושו של רבנו חננאל. למעשה, נוסח זה מנטרל את הקושיה העיקרית של הסיפור - הסתירה בין דברי ר' יוחנן לבין מעשיו - ולפיכך מקל אמנם על ההבנה, אך בו בזמן גם מפחית ממורכבותה.

אז מה עדיף - לימוד או מעשה? הסיפור שלנו לא רק דן בשאלה זו, אלא גם מדגים אותה באופן מעשי: אם נלמד מן הלימוד של ר' יוחנן, מדברי התורה שלו, הרי שהלימוד גדול מן המעשה, אבל אם נלמד ממעשיו, הרי שהמעשה גדול מן הלימוד וקודם לו. גם החלוקה התלמודית ל"ללמוד" ל"ללמד" אינה פותרת את ה"מחלוקת" בין מעשיו של ר' יוחנן לאמירתו, כיוון שגם אותה ניתן להבין בשתי דרכים שונות. ייתכן שזו בדיוק הנקודה: אולי התשובה נמצאת בין המילה לבין המעשה, בנקודת החיבור שלהם או במרווח הנוצר ביניהם, במקרה של סתירה; אולי האמת טמונה במורכבות ובסתירה המובנית בין הדרך שבה אנו "מדברים על" לבין הדרך שבה אנו "עושים את". אולי.

**
הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות". 
לכניסה לפורום אותמונה

לתגובות: editor@bac.org.il

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus