סיפור כיסוי

הכובע, הנעל, הצווארון, התיק והצעיף - כמה יצירתיות מושקעת בפריטי הלבוש השונים ואיזו יכולת אדירה יש להם בעיצוב תדמיתו של האדם. הבגד משקף את זהותו של האדם - יותר משהוא ממלא צרכים מעשיים של כיסוי איברים שהם בגדר ערווה או מהווה הגנה מפגעי מזג האוויר, הוא משמש להגדרת מעמדו וזהותו המגדרית של האדם.

הבגד מסייע לאדם בהפגנת עושרו וייחוסו או משמש בידיו כלי להשפלת החלשים והמדוכאים. כבר בימי קדם סומן המלך בכיסוי ראש (כתר, עטרה, נזר, כליל), שהגביה את ראשו וסימל את היותו מורם מעם, ובשרביט או מטה שהאריך את זרועו וסימל את שליטתו ביד רמה. לעומתו, האדם הנחות והמושפל סומן באותות קלון, שהוצמדו לגופו או לבגדיו ושימשו סימן של גנאי. אות הקלון הראשון המוזכר במקרא הוא אות קין, ודוגמה מאוחרת לאות כזה הוא הכובע המחודד והטלאי הצהוב שאולצו היהודים לענוד על בגדיהם בימי הביניים.

אחת הדרכים להבדיל בין אנשים ממעמדות שונים היא באמצעות כמות פריטי הלבוש. פריטי לבוש רבים שאין להם שום תכלית מעשית משמשים את בני המעמדות הגבוהים, ואילו מיעוט פריטי לבוש - עד כדי עירום מוחלט - מסמלים מעמד נמוך. "בגדי הכבוד" של בעלי המעמד הגבוה הם על פי רוב בגדים כבדים, המכבידים על התנועה (ראו למשל את בגדי הכוהן הגדול, שמות כ"ח), ולעומת זאת "בגדי הקלון" של האנשים הפשוטים קלים ומאפשרים תנועה. ההיגיון שעומד מאחורי הבדלים אלה הוא שאנשים ממעמדות גבוהים אינם נזקקים לעבוד בעבודות פיזיות, ולכן הם יכולים להיות מקובעים בתוך בגדיהם, המפגינים את עושרם.

בקושי אפשר לנשום. אליזבת, 1588, ג'ורג' גוור

"בגדי הכבוד" הגיעו לשיא תפארתם במאות ה-17-16 באירופה. פרטי הלבוש כללו צווארון מעומלן, שלא אִפשר את הזזת הראש, תסרוקות מפוסלות או פאות, נעלי עקב ומחוך נשי שהשטיח את החזה ובקושי אפשר לנשום. כל מה שאפשר היה לעשות עם בגדים כאלה זה לפסוע בעדינות על שטיחים רכים ולשבת בזקיפות תוך כדי נשימות קצרות וקצובות. ברור שעובד אדמה או כובסת לא יצליחו לעבוד עם בגדים כאלה, ושאף לעבודה פקידותית קלה הם לא יצלחו. 

להפשיל שרוולים
כתונת הפסים של יוסף הוענקה לו מתוקף היותו הבן המועדף. אחת הפרשנויות לעיצובה היא "כתונת פסים - שהייתה מגעת על פס ידו" (בראשית רבה פ"ד). הפס, על פי פרשנות זו, אינו קישוט של הכתונת, אלא סימן למידותיה. "פס היד" הוא מפרק כף היד, ומכאן שמדובר בכתונת בעלת שרוולים ארוכים. ומה יתרונה של כתונת כזו? אחיו של יוסף היו צריכים "להפשיל שרוולים" כדי לצאת ולעבוד במרעה, ואילו יוסף, הבן האהוב, נשאר בבית אביו עם שרוולים ארוכים וללא מעש.

כמו השרוולים המופשלים, כך גם המכנסיים הקצרים מסמלים מעמד נמוך - מעמדם של הילדים. ברוב ארצות המערב לא נוהגים המבוגרים ללבוש מכנסיים קצרים, ולהפך. בתלבושת האחידה של הילדים, הנהוגה עד היום באנגליה, בניו זילנד ובאוסטרליה, מחויבים הבנים ללבוש מכנסיים קצרים בכל עונות השנה. לא אחת ניתן לראות ילדים הולכים בחורף כשברכיהם החשופות אדומות ורועדות מקור. לא השיקול של הגנה מפני האקלים הקר עמד בפני מעצבי התרבות, אלא הצורך בהגדרת מעמדם של הילדים כמעמד נמוך. רק כשיגיעו לגיל 16 יורשו ללכת במכנס ארוך.

יוסף ומרדכי
בסיפור המקראי מסמלת קבלת בגד חדש ולבישתו עלייה במעמד, ואילו הסרת בגד או השחתתו מסמלת ירידה במעמד. מוטיב שינוי הבגד כסמל לשינוי המעמד מופיע באופן בולט ועקבי בסיפורי יוסף. יעקב אהב את יוסף  מכל בניו, ועל כן עשה לו כתונת פסים (בראשית ל"ז, ג'). קבלת כתונת הפסים מסמלת את עליונותו על פני אחיו, והפשטתו ממנה והשארתו עירום בבור (בראשית ל"ז, כ"ג) מסמלת את הירידה במעמדו עד לנקודת השפל הנמוכה ביותר שאליה הגיע במהלך חייו. כשהמדיינים מוציאים את יוסף מהבור ומוכרים אותו לישמעאלים, הוא כמו נולד מחדש ומקבל בגד חדש וזהות חדשה של עבד. במצרים מגיע יוסף להיות ראש העבדים בבית פוטיפר, אך מעמדו מתערער כשהוא משאיר את בגדו בידי אשת פוטיפר ובורח ממנה לאחר ניסיונותיה לשדל אותו לשכב עמה (בראשית ל"ט, י"ב-י"ד 12 ). כתוצאה מהעלילה ומהסרת בגדו מושלך יוסף לבית האסורים. רק בהמשך, כשהוא נקרא לפתור את חלומות פרעה, הוא יוצא מבית האסורים ומחליף את שמלותיו (בראשית מ"א, י"ד). אקט זה מסמל את ראשית עליית מעמדו בארץ מצרים. לאחר שפרעה התרשם מפתרון החלום של יוסף, הוא מעניק לו מעמד רם: "רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ" (שם מ"א, מ"א-מ"ב).

כמו יוסף, גם השינויים בבגדיו של מרדכי מסמלים את השינוי במעמדו של העם היהודי. כשהמן עושה שמות ביהודים (אסתר ג', י"ג) והעם היהודי נמצא בשפל המדרגה, קורע מרדכי את בגדיו ולובש שק ואפר (שם ד', א'). לאחר שהמן נתלה ועולה מעמדם של היהודים בממלכה, "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן; וְהָעִיר שׁוּשָׁן, צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה: לַיְּהוּדִים, הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן, וִיקָר" (שם ח', ט"ו-ט"ז). לא במקרה העלייה במעמדם של היהודים מתקשרת עם לבוש המלכות של מרדכי.

זהות בדויה
נקודת השפל הנמוכה ביותר בסיפורו של יוסף היתה בתוך הבור, כשהיה עירום. בעולם העתיק מסמל העירום חוסר כל והעדר שייכות: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נ"ח, ז'). חסרי הבית והרעבים ללחם משולים בפסוק זה לעירומים. במשל הבן האובד בברית החדשה (לוקאס ט"ו, י"א-ל"ב), הבן שנטש את בית אביו לטובת חיי הוללות חזר בשיא שפלותו לבית אביו לאחר שבזבז את כל הונו ונותר בחוסר כל. הוא מבקש להיות שכיר בבית אביו כדי להתקיים, ואומר: "אָבִי חָטָאתִי גַּם לְשָׁמַיִם גַּם לְפָנֶיךָ וַאֲנִי נְקַלּתִי מֵהִקָּרֵא עוֹד בְּנֶךָ" (שם, כ"א). להפתעתו של הבן, אביו סולח לו ומקבל אותו שוב לחיקו: "וַיֹּאמֶר הָאָב אֶל עֲבָדָיו הָבִיאוּ אֶת הַשִׂמְלָה הַיָּפָה וְהַלְבִּישֻׁהוּ וּתְנוּ טַבַּעַת עַל יָדוֹ וּנְעָלִים בְּרַגְלָיו... כִּי זֶה בְּנִי, הָיָה מֵת וַיֶּחִי וְאֹבֵד וַיִּמָּצֵא (שם, כ"ב, כ"ד). כשהיה עירום נחשב הבן למת, אך הענקת הבגדים לבן האובד מסמלת את השתייכותו מחדש לבית אביו.

עירום כביטוי לחוסר כל והעדר שורשים. פומפאו ג'ירלמו בטוני, 1773

החלפת בגדים משמשת במקרא לא רק לשם שינוי מעמד, אלא גם לשם קניית זהות בדויה. הזהות הבדויה נקנית באמצעות תחפושת ויש לה כמעט תמיד תפקיד של רמייה. כזה הוא סיפורו של יעקב, המתחפש לעשו כדי לזכות בברכת הבכורה מאביו, וכזה הוא סיפורה של תמר, המתחפשת לזונה כדי לגנוב זרע מחמיה יהודה. על תמר נאמר: "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף" (בראשית ל"ח, י"ד). המעניין הוא שבניגוד למלבושי הזנות כיום, המיטיבים לחשוף ולהדגיש איברים, תלבושת הזונה במקרא מאופיינת דווקא בכיסוי: " וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ" (שם, ט"ו). זוהי ראיה למטען התרבותי שנושא עמו הבגד. פריט הלבוש, הצעיף, שסימל בעבר את הזונה, מסמל כיום את ההפך הגמור בהינומת הכלה.

כסות, בלשון המקרא, היא מילה נרדפת למרמה ולהסתרת האמת: " וה' אָמָר; הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?" (שם י"ח, י"ז), וייתכן שהזונה נהגה להתכסות כסמל לחטא שהיא מבצעת. לא בכדי המילים הנרדפות במקרא ללבוש מציינות מרמה: בגד מלשון בגידה, מעיל מלשון מעילה, וגם הכסות, כפי שראינו, מסתירה את האמת ונובעת מחטא.

 הבגד מרמה, מתעתע ומגדיר כל פעם מחדש את לובשו. אך עם זאת, הבגד יכול לשנות משהו ביחס האדם אל עצמו - תחפושת וזהות בדויה מסייעות לאדם להוציא לאור תכונות נסתרות באישיותו, שלא באות לידי ביטוי בחיי השגרה. הדחף להתגנדר, להתלבש ולהתחפש נובע מהצורך האנושי לפרוץ את מסגרות השגרה ולאמץ זהויות שונות. אין כמו הבגד ביכולתו לספק לאדם (וכידוע, כל אדם הוא שחקן) את ההשראה לביצוע מגוון תפקידיו החדשים.

כתבה: אלה ארזי