שיר בהילוך מהיר

ילדת שמש: נגמלתי מתל אביב לגמרי

גיל שלוש. תל אביב, מטר וחצי מהים. קראו לי "ילדת שמש". באותם ימים עוד לא היינו מודעים לסכנות שאורבות בקרני החמה, והייתי מאושרת כשבתום כל ביקור בחוף חזרתי הביתה עם נמש חדש. גדלתי סמוך לצומת של דיזנגוף ושדרות בן גוריון (שנקראו אז שדרות קרן קיימת), ונוף ילדותי היו העופות השחומים שהסתובבו על השיפוד בחלון הראווה של מסעדת ניו יורק, מנוחתה עדן. ספגתי הרבה פיח ועשן ואבק ונהמות אוטובוסים, שהתערבלו עם הצפירות של האוטו זבל. מדי יום חרשתי את רחוב דיזנגוף צפונה ודרומה, עד שהייתי בטוחה שמשהו מכפות הרגליים שלי נותר במדרכה. נראה שהסנפתי כל כך הרבה תל אביב, ישר לריאות, עד שנגמלתי ממנה לגמרי. מגיל צעיר מאוד חלמתי על בית קטן עם טבעת דשא.

 תחילת הכתיבה: גם וגם וגם

ההתחלה היתה ב"הארץ שלנו" בגיל שמונה. אמנם בכיתה - בבית ספר דיזנגוף, זכרו לברכה - היו כמה שקראו את "דבר לילדים", אבל מדי שבוע קניתי את העיתון השחור-לבן בקיוסק השכונתי ושלחתי למערכת שירים וסיפורים. כשנבחרתי לע"ק - עיתונאית קטנה - והוזמנתי לכנס בבית סוקולוב, הרגשתי שהעולם בכף ידי. אחרי ארבע שנים עליתי כיתה ל"מעריב לנוער" ומילאתי את דפי "ניב עלומים" (מדור ההגיגים), עד שהטילו עלי משימה עיתונאית – לראיין תלמידים בעד ונגד תלבושת אחידה. התאהבתי במקצוע הזה, שמאפשר לך להיות מעורב באירועים מזווית שונה. כבר אז הגדרתי לעצמי את הגבולות, השקופים לעתים, שבין כתיבה אישית למקצועית.

 כיום אני חורשת את הארץ בהרצאות - בבתי ספר, במתנ"סים, בספריות, בצבא, בבתי כלא ואיפה לא - שמטרתן לקרב ולצרף כמה שיותר אנשים לאהבת הקריאה. אין מפגש שבו אני לא נשאלת, בניסוח כזה או אחר, מה אני אוהבת יותר: לכתוב עוד ספר בסדרת "גלי", רומן למבוגרים, DVD לילדים או כתבה לעיתון. השאלה הזאת תמיד מחזירה אותי לנקודת ההתחלה, לילדה שהייתי - ילדה עם עיניים גדולות, שרוצות לטעום ולבלוע מהכול. גם וגם וגם.

בכתיבה יש לדעתי אינספור מסלולים, שכל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד. זה דומה לריצת מרתון ממושכת בקצב אטי וקבוע, וזה דורש ריצה מהירה וקצרה; זה סוחף אותך לעבר העתיד, וזה לוקח אותך לטיול נוסטלגי במחוזות העבר. הכר עצום ורחב, ומדי בוקר אני מודה לזה שיושב למעלה לא רק על מתת הכישרון שהעניק לי, אלא גם על היכולת לגוון ולשלב. זה המתכון לחיים שאין בהם שום רגע דל.

עשר שנות גלות: בלי דירה ובלי עציצים

קצת אחרי החתונה יצאתי עם בעלי הטרי למיניאפוליס, מינסוטה. "השתלמות בת שנתיים", הוא הבטיח לי. גרנו שם כמעט עשר שנים. עבדתי כמורה לעברית בתלמוד תורה והבנתי שאם התלמידים שלי שונאים אותי, זה לא משהו אישי; הם פשוט לא מבינים למה ביום ראשון בבוקר עליהם לבלות בבית הספר במקום לישון או לשחק כדורגל. לראשונה בחיי נתקלתי בצלב קרס על קיר הבניין. מה עושים כשמישהו מצייר אותו בלילה? לא מתרגשים. מצלצלים לסייד הקבוע, וזה מגיע וצובע - וזהו, לא היה.

אחרי שהשתלבתי באורח החיים המקומי, לא רק היהודי-קהילתי, הוצאתי לאור חמישה ספרים באנגלית. על החמישי, "ספר השמות האמריקאי-יהודי לילדים", בהוצאת הארפר אנד רואו, הסוכנת שלי השיגה מקדמה בסך 5,000 דולר, שמהם רכשתי את המחשב הראשון שלי. אחר כך הגעתי למסקנה שלעולם לא אוכל ליהנות מחיי מהגרת.

במיניאפוליס נולדו שלוש בנותינו הגדולות. התעקשתי שתמיד נגור בדירות שכורות, כדי שבעלות על נכס והצורך למכור אותו לא ימנעו מאיתנו את השיבה הביתה ברגע שבו בעלי ימצא עבודה בישראל. מאותה הסיבה לא טיפחתי עציצים. פחדתי להתחבר.

"הקו האדום" שלי היה שבתנו הבכורה תתחיל את כיתה א' בארץ. זה התעכב בכמה חודשים. במקום לחזור בספטמבר, עשינו עלייה עם שלוש ילדות וכלב בינואר – שבוע לפני פרוץ מלחמת המפרץ. ירדנו מהמטוס וקיבלנו מסכות אב"כ. מהאגמים הכחולים של מינסוטה, עברנו לחדר האטום. זה היה שיעור חשוב בציונות.

עבודה ומשפחה: ללכת על חבל דק

בעל אחד, שישה ילדים (חמש בנות ובן) וכלב. לא, טעות. צריך לדייק. דינו-חמודינו נפטר ממש לאחרונה, וכשייתמו ימי האבל, נתחיל לחפש נבחן חדש. לא כממלא מקומו, אלא כמקור לשמחה ולאהבה.

הרצון לשלב בין קריירה תובענית ובין משפחה ברוכת ילדים מחייב אותי ללכת על חבל דק, להתמודד עם ייסורי מצפון ועם רגשות אשם. לנצח אחשוש שמא הזנחתי את הילדים משום שהפשרתי שניצלים מוכנים במקום לטגן, ולנצח אתנצל על שלא נתתי מאה אחוז בעבודה בגלל ילד חולה. אבל אחרי כל כך הרבה שנות התמודדות, אני מודה להם על קיומם. מבלי לחטוא בהכללות, נראה לי שדווקא נשות קריירה, שחייבות לג'נגל ולתמרן בלי הפסקה, מספיקות ומשיגות יותר מאלו שעולמן צר כעולם נמלה.

הילדים שלי מעולם לא הפריעו לי לכתוב. כיום אני כבר לא מסוגלת להתרכז בחדר יותר מדי שקט; הדממה רועמת לי באוזניים, וה"ריבועים מזהב" שמכסים את קירות חדר העבודה שלי – כך קוראת יולי, בתי הקטנה, לתעודות של ספר זהב ותקליט זהב – נולדו בזכותם. עד כמה שזה יישמע קלישאתי, הם מקור ההשראה. גם כשאני נאלצת לבזבז זמן יקר על ענייני לוגיסטיקה והפקה, כמו מי יסיע את מי ומי יחזיר ומתי ולאן, ועל שירותי שמרטפית - זה טוב, לדעתי. זה גורם לך לחשוב פעמיים אם ההצעה המפתה, לכאורה, באמת מצדיקה יציאה מהבית. ואחרי שהעליתי את השאלה ועניתי "כן", אני יוצאת מהבית בלב שלם, בלי לבטים, כאילו שזו המשימה הראשונה שהוטלה עליי. תמיד סקרנית ומחפשת.

• " התאהבתי במקצוע הזה אחרי שכ"עיתונאית קטנה" הטילו עליי את משימת הכתיבה הראשונה שלי. כבר אז הגדרתי לעצמי את הגבולות השקופים, לעתים, שבין כתיבה אישית למקצועית "

פרינסטון, ניו ג'רזי: הגעגועים צורבים בבשר

שנת שבתון של בעלי. הגעתי לכאן לפני חצי שנה, בתור האישה הקטנה שהולכת אחרי בעלה, ולאט לאט רקמתי לי סוג של חיים מעניינים. דיווחים שוטפים אפשר לקרוא בבלוג שלי "יומן אמריקאי" ב"אקסנט".

הגעגועים לחמשת הילדים הגדולים שנשארו בבית צורבים בבשר, אבל אם זה מה שיש – אני מנסה להפיק ממנו את התועלת. כל שני וחמישי מתגלגלת ברכבת לניו יורק, רואה, קולטת, לומדת. גם עובדת, מרצה, מראיינת. פוגשת הרבה אוהבי ישראל. מגלה שוב ושוב שהאנטישמים הגדולים ביותר הם אנחנו. ממשיכה לשגר כתבות ל"ידיעות אחרונות", והנה, גם ספר חדש נולד, למרות המרחק.

לאחרונה יצא ספרה החדש של סמדר שיר "מחונן, אבל לא חנון" מסדרת "קסדת הקסם" (הוצאת ידיעות ספרים)