רציחות קטנות

הידיעה על הירצחו של הרב מאיר ישראל חי בסוף השבוע שחלף המחישה את הידוע זה מכבר. המתנחלים אינם מעניינים עוד איש בתוך תחומי הקו הירוק. הכותרות על הרצח הוסרו מהר מאתרי האינטרנט, וניתן להן מקום משני בלבד. גם התגובות לכתבות בנושא עסקו בעיקר בהתקוטטויות הקבועות בין הגולשים, כאשר הנושא החם הוא: מה היה ליהודי בכלל לחפש מעבר לקו הירוק.

הלווייתו של הרב מאיר ישראל חי (צילום: פלאש 90)

נדמה כי דעת הקהל הישראלית מוכנה לספוג בשלוות נפש יחסית את הרצחו של "מתנחל"; הרי מדובר ברב עטור פיאות העונה לכל הסטיגמות המתנחליות. אך האם רק בכך נעוץ הדבר? נראה כי חוסר יכולתם של המתנחלים "להתנחל בלבבות" ולקבל לגיטימציה מכלל הציבור הישראלי פועל את פעולתו, ופגיעה בהם יכולה אפילו להיחשב כלגיטימית. עד כדי כך השלמנו עם פיגועים מעבר לקו, עד שהתגובה הצה"לית נראית אפילו מעט מוגזמת. אם להיות ישרים עם עצמנו, קל היה לנו להאמין שנבליג; סך הכל מתנחל, לא? ודאי לא ציפינו כי התגובה הצה"לית תהיה כל כך מהירה ומדוייקת.

השאלה המתבקשת היא, מדוע לא מצליחים המתיישבים מעבר לקו הירוק לתקוע יתד נאמן בלב ההכרה הישראלית, זו שהם כל כך מייחלים לה. נראה כי המציאות מורכבת ואין כאן תשובה אחת של שחור ולבן, אלא - כנהוג בסושיות ארצנו - קומבינציה צבעונית במיוחד.

הסיבה הראשונה, לדעתי, נובעת מהעובדה שעם ישראל עבר ממצב "ציוני" למצב "צרכני". ככזה אין לו עניין בבית אל או בקדומים: איזה קניונים יש שם? איזה כוכב נולד שם? אידיאולוגיית כיבוש הארץ נתפסת כיום לרוב כארכאית, שלא לומר פתאטית. המתנחלים, בתחום זה כמו בכל תחום אחר, עדיין חיים אי שם בעבר. הם, מצידם, מתקשים להבין מדוע נזנחו, שהרי הם "ציונים" במלוא מובן המילה. מישהו שכח לעדכן אותם כי "ציונות" בימינו היא מילה מגונה.

שנית, ציבור המתיישבים בהתנחלויות מנסה לצייר עצמו כחלק הטרוגני משאר העם היושב בציון, אבל בעיני התקשורת לא זה המצב. התקשורת היא הקובעת את סדר היום הציבורי ומשפיעה על מה שיחשבו ילדינו. הטענה כי התקשורת ברובה נשלטת בידי אנשי שמאל, ותמיד תעדיף להבליט את השוני בין המתנחלים ל"בינינו", שחוקה אך תקפה. ערוצי המדיה לעולם יעדיפו לתת במה רחבה לקיצוניים ולחריגים, והקיצוניים שבמתנחלים אינם יוצאים מכלל זה. אלא שנראה כי למגזר הזה נעשה עוול מיוחד, ואפילו בתכניות סאטירה כ"ארץ נהדרת" דואגים להציגם בצורה שלילית. אם הם חבורת הזויים מזילי ריר, כמו שנראה מהתקשורת, מה בכלל אכפת לנו מהם?

לוחם או שעשועים?
עם זאת, גם למתנחלים עצמם חלק רב בניתוקם מהמסלול החג סביב הקונצנזוס. בשנים האחרונות קנתה לה ההקצנה הדתית-לאומית שביתה בקרב אנשי ההתנחלויות והמאחזים. הנה למשל, המפלגה שזכתה לרוב קולות ציבור המנחלים היא מפלגה בה חבר הד"ר בן-ארי הנמנה על תלמידי הרב כהנא. גם שני עוזריו, ברוך מרזל ואיתמר בין גביר, אינם נמנים לרוב עם האוחזים בדעות מתונות. זאת ועוד: תגי המחיר, ההתרסה הגלויה כנגד מדינת ישראל, הפרישה מדרכו הממלכתית של הרב קוק – כל אלה דוחפים לניכור שחש ישראל ישראלי כלפי המתנחלים.

ואם כך, מה יכולים לעשות המתיישבים מעבר לקו כדי לקבל רוח גבית מהעם היושב בציון? ראשית, לזנוח את דרך הקיצוניות והכוחנות. לגנות ולנדות בגלוי את עשבי הפרא של הגבעות והמאחזים הלא חוקיים. לעשות כל מאמץ כדי להכניס תחת כנפיהם את תיק החינוך, ממש כמו בתקופת השר המר ז"ל. תלמיד הבקיא בתנ"ך לא יקנה את הנרטיב הפלסטיני לבעלות על בית אל ושילה. הוא ידע שטובאס היא תבץ המקראית, ענתא היא ענתות של הנביא ירמיהו, וכן הלאה.

ועוד דבר. טוב יעשו המתנחלים אם יזנחו את מאמצי הכיבוש של היחידות המובחרות וקורסי הקצינים לטובת עסקי השעשועים והתקשורת. מועמד מצליח בודד בסדרת ריאליטי שווה יותר מאלף קצינים בסיירת מטכ"ל.

כתב: אסף וול
לתגובות: editor@bac.org.il