פרצופה של המדינה

שוב בחירות. במחזוריות רגילה נפרמים התפרים שהחזיקו את חלקי הקואליציה, והכנסת מתפרקת כמו גרב ישנה שבלתה. אבל מיד מתעוררת המערכת הפוליטית לחיים חדשים. אנרגיה של בחירות אופפת את הפוליטיקאים, וחוצות הערים וצידי הדרכים מתכסים במסרים החדשים, בהבטחות הטריות, בכרזות בחירות.

תבנית כרזת הבחירות של העשורים האחרונים כמעט אחידה: דיוקן ממלכתי של מנהיג המפלגה, נחרץ וחד-מבט, לפעמים עם  דגל המדינה בצד, הרקע חגיגי, עדיף כחול, וסיסמה קצרה, קליטה, של שורה אחת, לפעמים שתיים, לא יותר. אנחנו הרי בעידן הפוליטיקה האישית, שבה דמות המוביל דוחקת הצידה את המפלגה; בעידן השיווק הפוליטי, שבו אמירות חדות-ניסוח אך מעורפלות-תוכן מחליפות את האידיאולוגיה. כמו מודעה ליוגורט פירות חדש שמבטיח בריאות, דיאטה, אהבה ושיניים צחורות.

מצע? הצחקתם אותם. לפעמים יש "דרך". חדשה, אלא מה. הפוסטר האישי הוא תמצית הפוליטיקה החדשה, אפילו יותר מתשדירי הטלוויזיה. הבטחות ארוזות היטב בדמות מנהיג פוטוגני, שלוש ארבע מילים ורוח אופטימית המנשבת על פני הארץ, אם רק נשים את הפתק הנכון.

לפני כעשור הצגתי בספרי "לא יעלה על הדעת" (הוצאת הד-ארצי, 1998) את הפוליטיקה הישראלית מבעד למאות ביטויים ומטבעות הלשון שנאגרו בזיכרון הציבורי שלנו, מ"או"ם-שמום" ועד "התרגיל המסריח", מ"הגידו כן לזקן" ועד "עושים שלום בטוח". במקביל אני עוקב עם המצלמה כבר יותר מתריסר שנים אחרי כרזות הבחירות. טריות ובוהקות הן מושכות את העין בימים שלפני הבחירות; אבל הרבה יותר כאשר הן צצות אחרי שבועות וחודשים, לפעמים אפילו שנים, על קירות מאובקים, על דלתות מתקלפות, על גדרות מתכת כעורות, על עמודים מחלידים.

לטבע יש מה לומר, גם בפוליטיקה. בשמש ובגשם הצבעים מחווירים ומשתנים, ולפעמים נאכלת דמות המנהיג ושורדות רק מילה או שתיים מהסיסמה. גם יד אדם אלמונית נוגעת, מוסיפה, קורעת, מותירה סימנים.  וכרזות אחרות סתם נשכחות, משתלבות בסביבה, משמשות מצע למודעות אחרות. תזכורת עגומה לימי ההתלהבות הגדולים, כשגדודים של מועמדים פיזרו הבטחות ואוגדות של נערים ונערות בטי-שירטס הסתערו על כל עץ וקיר כדי להפיץ את הבשורה הגדולה. ואנחנו כל כך רצינו להאמין ששוב צפוי לנו שחר של עידן חדש. שיש פוליטיקה אחרת.

אין בכרזת הבחירות העכשווית כמעט טקסט, אבל בכל הקשור לטקסטורה, למרקם החיים הציבוריים, יש בה עולם ומלואו. היא לא רק אובייקט לדיון פוליטי, אלא גם מצג תרבותי, חברתי, היסטורי, אפילו אמנותי. אמנות שימושית, פוליטית. ויש בכרזות הללו אמירה עלינו, על המרחב הציבורי שלנו, על משווקי החלומות ועל הדרך שבה אנחנו בוחרים את מנהיגינו. וגם על היסוד האלים והבוטה שבתוכנו, שגורם לנו לכער את הסביבה, להדביק את הכרזות תחת כל עץ רענן, ואחר כך להשחית אותן כמו טוקבקיסטים בתחתית מאמר פוליטי באינטרנט.

כשהיא נוצצת ומבטיחה, וגם אחר כך, בלויה ומושחתת, הכרזה היא מטפורה למציאות של חלומות  ואכזבות, תקוות ומפחי-נפש, חיבוקים ונטישות. סמל למעגלי הפוליטיקה. ולא רק להם.

רפי מן היה עד לאחרונה עורך בכיר ב"מעריב". הוא מרצה לעיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר לעיתונות "כותרת".  משלים בימים אלה מחקר לתואר דוקטור על בן-גוריון והתקשורת. מן יעביר הרצאה בנושא "פרצופה של המדינה" ביום שני, ערב הבחירות, בבית אבי חי.

תערוכת התצלומים "פוסטר-מורטם  קרעי ההבטחות: כרזות בחירות במבחן הזמן" מוצגת בבית סוקולוב, בתל-אביב עד 15 בפברואר 2009

לתגובות: editor@bac.org.i

Model.Data.ShopItem : 0 6