מילים בוערות
מילים בוערות
social
facebook whatsup email tweeter
24.8.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
יש פסוקים שראויים להישרף טוען ריש לקיש, והדיון מתלקח במהרה. אז איך חורצים את הדין ומה יעלה בגורלה של השירה? הרבה תמר דבדבני מנסה להציל את הומירוס

לוגו מדור הדף השבועי

א"ר שמעון בן לקיש: הרבה מקראות יש שראויין להישרף כספרי מירס והן הן גופי תורה (חולין ס ע"ב, ע"פ כתבי היד, למשל בכת"י וטיקן 122)

הקשר:
המשנה השישית בפרק השלישי של מסכת חולין מנסחת הבדל משמעותי בין הגדרות הטומאה של בהמות ועופות: "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו". במהלך הדיון במשנה זו, מתמודד התלמוד עם טענת מקורה האלוהי של התורה. דברי ריש לקיש, שיידונו כאן, מובאים במסגרת דיון זה.

דיון:
האם השירה מיותרת לגוף התורה?

א"ר שמעון בן לקיש: הרבה מקראות יש שראויין להישרף
ריש לקיש פותח את דבריו בטענה מפתיעה, אולי אפילו מקוממת: פסוקים מקראיים רבים, להבנתו, "ראויים להישרף".  מה יכול לגרום לפסוק להיחשב (גם אם בטעות) כראוי להישרף?

רש"י מפרש: "הרבה מקראות יש, שדומה לקוראיהן שהן ראוין לישרף, שלא היה לו לכותבם, שאין להם צורך בתורה, וגנאי הוא לחברן עם הקדושה". מבין הסיבות שמציין רש"י, נדמה שהפסוקים הבעייתיים ו"המסוכנים" יותר הם אלה שעלולים לפגום בקדושת התורה, אולם הדוגמאות שריש לקיש עצמו מביא לדבריו, משויכות דווקא לקריטריון השני: פסוקים שנדמה שאינם משמשים תכלית דתית-אמונית כלשהי ולכן הם מיותרים, לכאורה (דברים ב, 23; במדבר כא, 26; דברים ג, 9).

 hdp_bvr
הצעה מקוממת (cc-by-quinn.anya)

ריש לקיש, כמובן, גורס שאין להתעלם מפסוקים אלה ובאמצעים מדרשיים הוא מסביר את משמעותם הדתית. למרות זאת, טענתו הראשונית מתייחסת אל אפשרות "שריפת" הפסוקים המיותרים כאל סבירה וקיימת. מדוע?

כספרי מירס – בהמשך דבריו, מסביר ריש לקיש את כוונתו ומחדד את דבריו: הפסוקים, שעלולים להיחשד כראויים לשריפה, דומים במשהו ל"ספרי מירס" – כיוון שאלה ראויים להישרף, כך, לכאורה, גם אלה.

הביטוי "ספרי מירס" הובן במהלך הדורות באופנים שונים, אולם כיום מקובל לפרשו כמתייחס לספריו של הומירוס, גדול משוררי יוון העתיקה. "ספרי מירס" נזכרים בספרות חז"ל כמה פעמים. במשנה ידים ד:ו נזכרת מחלוקת בין רבן יוחנן בן זכאי והצדוקים לגבי ספרים אלה: "אומרים צדוקים – קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידיים וספרי הומריס אינו מטמא את הידים". מקור ההלכה הקובעת כי ספרי הקודש מטמאים את הידיים, הוא ככל הנראה בניסיון לשמור על ניקיונם של ספרי התורה ובכך לאפשר את שימורם. הצדוקים, משום מה, קובלים כנגד ההפרדה שעושה ההלכה בין ספרי התורה לספרי הומירוס. ריב"ז משיב לטענה זו באירוניה ולבסוף מסביר: "כתבי הקדש – לפי חבתן היא טומאתן, וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידים". משנה זו אמנם מגדירה שספרי הומירוס אינם "חביבים" כספרי התורה, אולם אין בה דבר שירמוז על כך כי ספרים אלה מסוכנים, מגונים באופן כלשהו או "ראויים להישרף".

טענה דומה לגבי ספרי הומירוס, עולה גם בתלמוד הירושלמי, בעת שהוא דן במשנה מסנהדרין י:א. משנה זו פוסקת כי יש יהודים שאינם זכאים לעולם הבא: "האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס; רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים". הרשימה ה"שחורה" של החכמים מובנת למדי: היא כוללת בתוכה את כל מי שכופרים בגלוי במה שנחשב בעיני חז"ל כיסודות האמונה היהודית. דברי ר' עקיבא, לעומת זאת, מפתיעים ומאתגרים: לאילו "ספרים" הוא מתכוון, מה בדיוק "חיצוני" בהם, ומדוע טמון בקריאתם איום על ההשתייכות לעם ישראל או על עתידו הרוחני של האדם?

בדיון התלמודי מתפרש לאילו ספרים התכוון ר' עקיבא: "כגון סיפרי בן סירא וסיפרי בן לענה" (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א). שמו של בן לענה אינו נזכר במקורות חז"ליים אחרים ואינו מוכר לחוקרים, אולם ספר בן סירא, שלא נכלל במקרא, נזכר כמה פעמים אצל חז"ל ופסוקים ממנו אף נדרשים בתלמוד. סיבת הוצאתו אל מחוץ לקאנון היהודי אינה מוסברת, אך מדברים אלה עולה, שיש בו – ככל הנראה – דברי כפירה או מה שעלול להשתמע ככפירה. לפי התלמוד הירושלמי, אם כן, הקוראים בספרי בן סירא ובן לענה אין להם חלק לעולם הבא, אולם הקריאה בספרי הומירוס דווקא אינה גוררת תוצאות חמורות כל-כך: "אבל ספרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכאן והילך, הקורא בהן כקורא באיגרת" (שם, שם). כלומר, ספרי הומירוס אינם מקודשים מחד גיסא, אך גם אינם מסוכנים או מגונים מאידך גיסא, והקריאה בהם מושווית לקריאה בטקסט סתמי כלשהו.

 hvmr
מיותר? הומירוס

את ההבדל בין קריאה באיגרת ובין קריאה בספרי הקודש, מסביר הירושלמי באמצעות מדרש על פסוק מקהלת.

קהלת, שלפי עדותו "לימד דעת" וחיבר משלים וחוכמות בעצמו (קהלת יב, 10), מגדיר את ההבדל בין "דברי חכמים" ובין "להג" מתיימר: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד. וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (שם, 12-11). כשהתלמוד הירושלמי מגדיר את ההבדל בין ספרי הומירוס וספרי הקודש, הוא בוחר להשתמש דווקא בפסוקים אלה: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר –  להגיון ניתנו (ספרי הומירוס), ליגיעה לא ניתנו" (ירושלמי, שם). כלומר, ספרי הקודש הם בגדר "דברי חכמים" של קהלת – נטועים כמסמרות ומדרבנים את האדם ליגיעה בעבודת האלהים, אולם ספרי הומירוס "להגיון ניתנו".

ייתכן שבמילה "הגיון" התלמוד הירושלמי דורש את המילה "להג" שבדברי קהלת, וייתכן שכוונתו להבדיל בין ספרים כתובים שיש להתייגע בלימודם, כספר התורה למשל, ובין ספרים שנועדו להגיה בפה, אולי לשם שעשוע חברתי, כשירת הומירוס.

 פירוש המילה "הגיון" כהגיה בפה עולה כפשטו של מקרא, למשל בפסוקי התפילה של ספר תהלים: "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט, 15). "הגיון לבי" מקביל בפסוק ל"אמרי פי", ומכאן שהשירה (כמו זו שבתהלים, למשל) היא ביטוי נהגה להמיית הלב. במדרש על הפסוק, מבקש דוד, מחבר תהלים, שיתייחסו לשירת תהלים ברצינות: "שיעשו לדורות, ויוחקו (יחקקו) לדורות, ואל יהו קורין בהם כקורין בספרי מירס, אלא יהיו קורין בהם והוגין בהם, ונוטלין עליהן שכר כנגעים ואהלות" (מדרש תהלים, א). בדרך אפולוגטית ומתוך ניסיון להרחיק בין שירת דוד לזו של הומירוס, הופך המדרש את ה"הגיון", מפשוטו המבטא הגייה ל"הגות" – התעמקות למדנית. תחינתו של דוד המדרשי היא שספר תהלים לא ייחשב ל"שירה" אלא ללימוד הלכה והעוסקים בו יקבלו שכר כמי שמתייגעים בלימוד הלכות טומאה וטהרה.

והן הן גופי תורה –
ריש לקיש מבקש להוכיח כי הפסוקים בהם הוא דן אינם מיותרים כשירת הומירוס, אלא מהווים בשר מבשרה של התורה. כמו דוד המדרשי, הוא מאמין שבגוף התורה אין מקום לשירה.

אני, לעומתם, מזדהה עם מחבר ספר תהלים ומאמינה שהגוף זקוק ללב, ו"הגיון הלב" שבשירה הוא יסוד חיוּת הנשמה והאמצעי לשחרורה, כמו שכתב פרידריך שילר (בתרגומו של אשר ריייך):

אותי שום כבל או כלא לא יסגֹר
חֹפשי אלך לי בכל מקום ומושב:
מִלוֹתי הן הגנה מפני מגוֹר,
והגוּת היא לי מלֹא מרחב.
כל מה שמעלי ומתחתי יעופף
וכל סוד, כפרי מחֵיק-טבע יבֹּל,
עיני יגלו אותו והוא יחשֵׂף
כי לא נִתן חֹפֶשִׁירה לִכבֹּל.
אף היפה מכל בו עיני נִבּטוֹת:
דיוקנה של נשמה עטוית אותיות.

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.   

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus