ממ"ד במסגד

הניסיונות להסתתר בבית האל עוברים כחוט השני מהקרבות מימי שלמה ועד לקרבות בעזה היום. במשך כל ההיסטוריה האמינו אנשים כי השגחתו ורחמנותו של האל תחלחל אל רודפיהם, ואלה יחוסו על חייהם. בתנ"ך היו אלה אדוניה, בנו של דוד, ויואב, שר צבאו, שניסו לקחת את השלטון משלמה ולאחר שנתפסו נאחזו בקרנות המזבח וביקשו להציל את עצמם מגזר דין מוות. אדוניה אכן ניצל, אך הוא הוצא להורג לאחר מכן, בעקבות ניסיון הפיכה שני. יואב, לעומת זאת, נלקח מקרנות המזבח והוצא להורג במקום משום שרצח חפים מפשע ובכך ביטל את חסינותו.

ערך תעמולתי

עם השנים הפך המושג "נאחז בקרנות המזבח" למושג שגור, וגם בימים אלה, שבהם משתמשים אנשי חמאס במבני דת כמקומות מסתור, הוא מופיע שוב ושוב בידיעות חדשותיות. אך כמו בימי התנ"ך, גם היום יעילות האחיזה בקרנות המזבח מוטלת בספק. "בכל המלחמות הסתתרו בני אדם במבני דת מתוך הנחה שלא יחסלו אותם", אומר ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין, "אבל אין לנו שום עדות חזקה שההנחה הזו אכן נכונה. אפשר אפילו להגיד שבזמן מלחמות, האמונה הזאת שגויה. במהלך מלחמות אין שום חוקים. במלחמת העצמאות לא רק שפגענו במסגדים ובאנשים שהסתתרו בהם, אלא גם הרסנו אותם כדי להראות שהמקום שלנו. ניקח, למשל, את מבשרת, שהיתה יישוב בשם קולוניה לפני מלחמת העצמאות: כיום אין שם מסגד, אבל ב-48' היה שם מסגד ואנחנו הרסנו אותו. אם מדברים על הצד השני, אז כמובן שגם הוא החריב והרס כל בית כנסת שהוא הצליח לשים עליו את הידיים כסימן לניצחון. המוסלמים לקחו, למשל, את בית הכנסת בעיר העתיקה והשתמשו בו לכל מיני צרכים שאי אפשר להגיד שהם קדושים, ואז החריבו אותו".

עם זאת, טוען מילשטיין, יש חשיבות להגנה על מבני דת, בעיקר התחום התקשורתי. "מלחמה לא מוגדרת רק במובן המצומצם שלה, אלא גם בתחום התקשורתי ובניהול יחסי הציבור הבינלאומיים. בתרבות המערבית מקובל שלא לפגוע במבני דת, כי לפגיעה כזאת יש ערך תעמולתי גדול שמעדיפים לא לשלם אותו. השאלה היא אם אתה מספיק חזק להתמודד עם ביקורת מן החוץ. האמריקאים באפגניסטן, לדוגמה, לא התחשבו בשום דבר בהפצצות שלהם ותקפו גם מסגדים ואנשי דת. אנחנו מדינה קטנה ואנחנו צריכים לגייס את דעת הקהל בעולם. כשלא מדובר במלחמה כוללת, אנחנו הרבה פעמים לא פוגעים באתרים דתיים כדי לא לשלם את המחיר".

הערכים נעלמים

אחד המקרים הבולטים שבהם בחרה מדינת ישראל שלא להיכנס אל מבנה דת שבו שהו מחבלים היה במבצע חומת מגן בשנת 2002, אז ברחו חמושים אל כנסיית המולד בבית לחם והתבצרו בה. שמואל המבורגר, לשעבר קצין המטה לענייני דתות במינהל האזרחי, הוזעק מביתו כדי לתווך בין מנהיגי הכנסייה למנהלי המשא ומתן. "הכוונה של צה"ל היתה לא להיכנס למסגדים או כנסיות", הוא מספר, "וגם במקרה הזה הצבא נזהר מאוד לא להיכנס לכנסייה, לפחות לא באופן מוצהר. היה ניסיון לעשות זאת בחשאי, אבל הוא נכשל. המטרה היתה לעשות הכל כדי לא ליצור תקרית בינלאומית או לפגוע במקום קדוש. המחבלים שנכנסו לכנסיית המולד ידעו שאנחנו לא רצינו להיכנס, וניצלו את המצב".

בעיני המבורגר, ההתבצרות בכנסיית המולד היוותה נקודת מפנה ביחסה של מדינת ישראל לתקריות מסוג זה. "הכניסה של המחבלים לכנסיית המולד היתה קו שבר. המדינה הבינה שהיא לא יכולה להתייחס לאירועים כאלה בשוויון נפש. פעם היינו נתקלים במקרים שבהם החביאו נשק במקומות קדושים, וגם זה לעתים נדירות. היום רואים אנשים שמסתתרים במבני דת דרך קבע. כמובן שככל שהמחבלים נעשים נועזים גם הצבא הופך הצבא יותר אגרסיבי".

גם מילשטיין סבור שבשנים האחרונות היה שינוי ביחסה של מדינת ישראל למלחמה בטרור בכלל ולשימוש לרעה במבני דת בפרט. "העולם המערבי הגיע בשנים האחרונות להבנה שהבסיסים של הטרוריסטים נמצאים באזורים של חפים מפשע ובמבני דת, אבל בלי לפגוע בבסיסים, אתה לא יכול לחסל את האויב. מה שקרה במבצע 'עופרת יצוקה' הוא בהחלט עליית מדרגה. החיסול של השיח' נימר, שהוא גם מנהיג דת, עם נשותיו וילדיו, הוא מעשה שלא העזנו לעשות עד עכשיו. למלחמה יש אופי: ככל שעובר הזמן, היא מסלימה יותר ויותר, ואתה מאבד עוד ועוד ערכים. הערך של הימנעות מפגיעה במקומות דת, כמו ערכים אחרים, נעלם עם השנים".

האם התבצרות החמושים בכנסיית המולד היתה נגמרת היום אחרת? לטענת מילשטיין, קשה מאוד לדעת, אך הוא סבור שהמעצורים של מדינת ישראל נפרצו במידה מסוימת. "יש הבדל בין בית לחם לבין המצב בעזה עכשיו, אבל למרות הכל, אין ספק שבסכסוכים האחרונים של ישראל עם שכנותיה יש עליית מדרגה והסלמה, שהיא טבעית להתפתחות של סכסוך". ההסלמה הזאת מערערת את קרנות המזבח, שכבר בימי התנ"ך היו סמל יותר מאשר מגן אמיתי.

**
כתב: עמית גולדנברג
לתגובות: editor@bac.org.il

Model.Data.ShopItem : 0 6