מבעד עדשה של מצלמה

13.02.11

סדרת מפגשים על הצילומים, המקומות, האנשים והזיכרונות בחבלי הארץ השונים עוסקת בהתפתחות צילום הנוף בישראל, על רקע עבודותיהם של צלמי הארץ

סדרת מפגשים עם הצלם, החוקר והאוצר גיא רז, מארחת בכל שבוע דמות מרכזית בחקר תולדות הארץ, אשר דרכה, ודרך המקומות והצילומים נוכל לקבל תמונה רחבה יותר על התפתחותה של הזהות היהודית-ישראלית המודרנית.
במפגש הראשון, הנושא את השם "עלי גבעה שם בגליל" כמאמר השיר, בנושא יוסף טרומפלדור והגליל, יתארח חוקר העלייה השנייה ד"ר מוטי זעירא.
המפגש השני יבקר בגבעות שייח-אבריק וחרתיה, כלומר העמקים, תוך עיסוק בדמותו של אלכסנדר זייד. אורח: ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני.
המפגש השלישי יתרכז במשפט האופטימי "וגם הנגב עוד יהיה פורח", ויארח את פרופ' זאב צחור, נשיא מכללת ספיר.

"כל מי שמתעניין בציר של צילום, היסטוריה ובני אדם מוזמן", אומר רז. "בסך הכל, שלוש הדמויות שנבחרו- טרומפלדור, זייד ובן גוריון - כל אחד הוא "תותח" בפני עצמו והוא משקף גם תקופה והוויה חברתית".
הדיון הראשוני בבניית הסדרה היה סביב חבלי ארץ שונים והדמויות המייצגות אותם: הגליל, העמקים והנגב. כל הסדרה עוסקת בצילומים של נוף פתוח, ולא בנוף עירוני. המהלך של הכנת המצגות היה מהלך ראשוני, לנסות להציג חבל ארץ אחר על ציר הזמן, כפי שקורה בתערוכה של עמק החולה שמוצגת עכשיו בבית אבי חי. על ציר דומה אני בונה את מפגשי הסדרה".

שומרים בשדות, 1935, ארכיון עין החורש

הם הצלמים שצילומיהם יופיעו במהלך הסדרה ומה ייחודם?
במהלך המאה ה־19 ביקרו בארץ ישראל מאות צלמים חובבים, לצד חשובי הצלמים בעולם. רובם ביקשו לתעד את הארץ המובטחת בהשראת הדימוי המקראי. מאוחר יותר פעלו בארץ צלמים מקומיים שצילמו את הקהילות מהן באו. יעקב בן דב, לדוגמה, צילם את היישוב הציוני החדש, בעוד שצבי אורון ארושקס, איש הגדודים הערביים עבד בשביל החוגים הציוניים, אבל התפרנס מצילום לבריטים.
למעשה, מזה 150 שנה שמצולמים נופיה, אתריה ודמויותיה של ארץ ישראל על רקע תיעוד המפעל הציוני.
כל צלם והקסם שלו: פליקס בונפיס (1831- 1885), מהבולטים בצלמי א"י במאה ה-19, נולד בצרפת. בעשור הרביעי לחייו העתיק בונפיס את מקום מושבו לביירות ושם הקים את סטודיו לצילום. מבין עשרות אלפי התמונות שצילם במרחב הלבנט, נמצאות תמונות מארץ ישראל ומירושלים.
הצלם זולטן קלוגר (1896 – 1977) היה בין הצלמים המרכזיים בארץ לפני קום המדינה. צילומיו מתעדים את חייה של המדינה שבדרך, ועל כך יעיד ארכיון מפואר המונה כ-50,000 תשלילים. כולם שם: "האיכר העברי", "הנוטרים", כוח המגן ו"הילד" לצד "הפועל העברי" ו"המיכון", "התיישבות", "בניין", "חומה ומגדל" ועוד.
פטר מירום בן ה-90, זוכה פרס ישראל לשנת תש"ע, הוא מראשוני קיבוץ חולתה. מירום תיעד את שנות חייו ואת גסיסתו של אגם החולה, עד למותו המצער של האגם בשנים 1954- 1958. את ספרו, שראה אור בשנת 1960, הוא חותם במלים "היה היה האגם… תם סיפורו".

האם ניתן להצביע על קווים משותפים בין הצלמים?
"בגדול, הקווים המשותפים הם הקווים של ההיסטוריה. במאה ה-19 הצילום הוא רומנטי, בתחילת המאה ה-20 הוא חלוצי תוך תיעוד ייבוש הביצות והקמת הישובים, בשנות ה-30 הוא יותר ציוני עם מהלך של הקמת היישובים הגדולים. על ההיסטוריה של הצילום כתבתי לפני עשר שנים כמעט בספר 'צלמי הארץ'. שם חילקתי את הספר לתקופות. בגלל שיש לי את הרצף ההיסטורי של התקופות, אפשר לראות איך הצילום משתנה ואת ההיסטוריה של הצילום משתנה".

עד כמה עושים הצלמים השונים "חסד" עם האובייקטים המצולמים, או שאולי המטרה הייתה שיקוף מציאות?
"יש תקופות, כמו שנות ה-90 של היום, יש צלמים שתופסים את הנוף כהלך נפש ולאו דווקא כמקום שצריך לתעד אובייקטיבית. אז הנושא של חסד או לא חסד הוא אובייקטיבי. בסך הכל הארץ מצטלמת יפה. אפשר להיות רגועים".

אדם, מקום, תמונה
צילום מקומי בארץ ישראל
מפגש ראשון: יום שלישי, י"א ב אדר א 15/02/2011 בשעה 20:3

לדף הסדרה לחצו כאן