מאמין בעל כורחו
מאמין בעל כורחו
social
facebook whatsup email tweeter
19.10.08
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אסף וול לא חושב שאלוהים קיים, אבל בוחר להאמין בו למען הילדים. אחרי הכל, אל הרציונליזם קנאי פחות מהאל שנתן לנו את התורה בהר סיני

 ספר תורה. צילום: פלאש 90
למי הקרדיט על הטקסט? 
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהתורה נכתבה בידי אדם אחר. אדם ממש כמוהו. אני בודק שוב ושוב, ומגיע לאותה מסקנה: הכשלים הלוגיים, הטעויות ההיסטוריות, שגיאות הניסוח. לא. הטקסט הזה אינו יכול להיות אלוהִי בשום דרך, אלא אם אלוהים עצמו טעה בצורה כל כך גסה. שנים רבות העברתי בחקירת העניין. בישיבה, בחוגים לפילוסופיה, ארכיאולוגיה ומקרא. כל הנתונים הצביעו תמיד על אותה עובדה: ללא האמונה המבטלת את המחשבה הרציונלית, אין שום סיבה להסיק כי החומשים נכתבו בידי כח עליון.

איך ייתכן למשל, שמשה כתב על עצמו: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". קצת מוזר שמישהו מעיד על עצמו שהוא צנוע. ומדוע אותו משה מציין כי "והכנעני אז בארץ"? הרי בזמן שהוא כותב, הכנעני עדיין יושב בארץ. הכיצד משתמש משה במילה "אז" בלשון עבר? כנראה שאין זה אלא הסבר שנכתב מאות שנים אחרי מות משה, עבור מי שלא הכיר את הכנענים. והנה כך, בזו אחר זו, מסתדרות להן מאות דוגמאות לשגיאות ולפרדוקסים. אפילו תירוצי הפרשנים אינם מצליחים עוד להרחיק אותי מהמסקנה הבלתי נמנעת.

אז מה אני עושה עכשיו?

בסך הכל החיים שלי היו די טובים עד כה, למה לזעזע? מה רע לי בקהילה הנעימה והתומכת שלי? האם רק מפני שאלוהים לא כתב את התורה, נדרש ממני לוותר על צמר הגפן הקהילתי העוטף אותי? על היישוב האיכותי, על הבועה החברתית, על הביטחון והיציבות? לא. זה פשוט לא בא בחשבון.

אז מעכשיו אני פשוט לא מתעסק בשאלות האלה. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות שפינוזה. בכלל, מה זה משנה אם אלוהים כתב או לא. כך עושים כולם וזהו. אז אני לא נוסע בשבת. מי שמאמין באל יודע שזה אסור. מאידך, אין חובה על מי שאינו מאמין לנסוע דווקא בשבת, כך שאֵל הרציונליזם לא יכעס עלי. זהו אל הרבה יותר רגוע מזה הקנאי של מדבר סיני. את הטקסים שלי, הרציונליים, אני יכול לערוך עמוק בתוך ראשי הכופר, כאחרון האנוסים. לא צריך לתת פומבי לכל דבר ולא כולם צריכים לדעת. אמת, איני צריך לפחד מהאינקוויזיציה כאחַי בימים רחוקים וחשוכים. מצד שני, גם לעבור דירה זה לא פיקניק.

 shny_yldym_vdgl
הכל בשביל הילדים. צילומים: פלאש 90


בבית הכנסת אני מנסה לנחש מי עוד כמוני. אולי שכני לספסל? לא נראה לי. הוא בן אדם פשוט, כזה שלא יטרוד את מחשבתו בעניינים שמעבר למשרד שבו הוא מועסק. גם מועמדותו של המתפלל שלפני נפסלת. בגלל שהמחיר כבד מדי, אני בוחר להשתתף במשחק. פותח את ארון הקודש, עולה לתורה, מרכל עם כולם בכניסה לבית הכנסת, זה לא מפריע לי. עמוק עמוק, היכן שהוא באחורי הגולגולת, אני יודע שאני משתתף בהצגה שאין מאחוריה דבר. הטקסים, התפילות, הפולחן – אין איזה אלוהים שחפץ בכך. הכל מעשה ידי בשר ודם.

אבל אז מגיעים מועדי ישראל. וכמה שהילדים אוהבים טקסים וחגים. בשמחת תורה, כשבני יושב על כתפיי מאושר עם הדגל, לא מעניין אותי מי כתב את חמשת החומשים. זה יכול להיות אלוהים, משה או רם אורן. עבור צמד זאטוטַי אני מוכן לרקוד עם ספרים, לחבוט ערבות ולנענע לולבים. בשביל הילדים אני מוכן לעשות הכל, אפילו להאמין באלוהים. 

אסף וול
לתגובות: editor@bac.org.il
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus