מאבדים את הדרך

אין מוצא? מוני פנאן

האופן שבו מתייחסת החברה המודרנית להתאבדות נגוע במסר כפול ומבלבל. מצד אחד היא עושה כל מה שבידה כדי למנוע מבעל כוונות אובדניות לממש את זממו - אפילו אשפוזים כפויים, הוצאה של מיליוני שקלים על אבטחתם של גדולי הפושעים כדי שלא יפגעו בעצמם בבית הסוהר, וניסיונות הצלה של מי שניסה להתאבד ולא הצליח. מצד שני, בשנים האחרונות מתפשטות סלחנות כלפי מתאבדים והבנה למעשיהם כחלק מהתפישה הגורסת כי זכותו של אדם לעשות בחייו ככל שיחפוץ.

הנתונים והמספרים מבהילים: מדי שנה מתאבדים בישראל יותר מ-400 איש, בערך מספר ההרוגים השנתי בתאונות דרכים. הנתון על מספר האנשים המנסים להתאבד מזעזע עוד יותר – הוא גדול פי עשרה. כלומר, מדי שנה מנסים כ-4,000 ישראלים לאבד את עצמם לדעת.
עמדתה של היהדות בעניין ברורה ואינה משתמעת לשני פנים. התאבדות היא מעשה נתעב, שאין דרך להצדיקו או להבינו. התורה רואה בהתאבדות רצח של ממש – המתאבד רוצח בן אדם, ורק במקרה זה הוא עצמו ולא מישהו אחר. ממש בפרשת השבוע, פרשת נח, מזהיר הקב"ה את נח ובניו לאחר המבול שלא לשפוך דמים. נאמר שם: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט,ה). אומרים חז"ל, שכאן האדם מוזהר "על שופך דם עצמו".

היהדות אינה מקבלת את התפישה שלפיה האדם הוא אדון על חייו. אנו מוזמנים לנתב את חיינו כפי שנחפוץ, אך החיים עצמם אינם שלנו, ואין לנו זכות להחליט להפסיקם - ולא חשוב לאיזו דרך ללא מוצא הגענו. המשנה בפרקי אבות מונה שורת דברים שאינם תלויים בנו, אלא הם נעשים על כורחנו: "על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". אין לנו אפוא הרשות לקצר את חיינו, יהיה אשר יהיה.
ההלכה קובעת כי גם אחרי מותו אין מתנהגים עם המתאבד כפי שנוהגים בכל מת. הלכות רבות מתייחסות למתאבד אחרת לחלוטין מלכל בר מינן אחר, ומבטאות את החומרה שבה היהדות רואה את מעשה ההתאבדות.

נטילת החיים אינה אופציה
יש משהו קוסם למדי בהתאבדות. המתאבד טועה לחשוב כי המוות ישחרר אותו מייסוריו או מהקשיים שאליהם נקלע. הוא אינו רואה מוצא עכשווי למצבו, וטועה לחשוב כי כמו במשחקי הילדים תמיד אפשר להגיד פוס ולשבור את הכלים.

אלא שהמוות אינו מפלט. החיים אינם מתחילים בעולם הזה ואינם נגמרים בו. חיינו על פני האדמה אינם אלא מקטע קטן ברצף הקיום הארוך וחוצה הדורות שלנו. לנפש, שהיא-היא האני האמיתי שלנו, יש קיום מלא גם אחרי שהיא נפרדת מהגוף הגשמי. מבחינה זו, התאבדות היא הדבר האומלל ביותר שהאדם עלול לעולל לעצמו: במקום למצוא מפלט מצרותיו, הוא יצטרך לתת את הדין גם על המעשה הנורא הזה, כפי שאומרת המשנה: "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך".

בני אדם צריכים לדעת שנטילת החיים אינה אופציה, גם אם החיים קשים ומייסרים. האופציה הטובה ביותר לברוח מהצרות היא פשוט להאמין שמי שהעניק לך את החיים וגם את הצרות, יכול בוודאי גם להעניק לך פתרונות ומוצא ברגע אחד קסום.