לא על האלוהים לבדו
לא על האלוהים לבדו
social
facebook whatsup email tweeter
תומר פרסיקו //
21.4.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
בעשור האחרון חזרה הדת להיות אלמנט משמעותי בכל ניתוח פוליטי או חברתי בעולם המערבי. אבל ככל שהדברים נוגעים לישראל, תומר פרסיקו עדיין מחכה לגילוי מחודש של הפן המוסרי ביהדות

מאז פיגועי ה-11/9 לפני תשע שנים, חוקרי הדתות מתמוגגים: פתאום צריך אותנו. הדת חזרה להיות מרכיב חשוב בכל ניתוח סוציו-גיאו-דמוגרפו-פוליטי, "התנגשות הציוויליזציות" הפכה להיות מלחמת דת, ספרים "חשובים" על "חזרתו של אלוהים" יוצאים לאור בקצב של שניים לשבוע, ולמעשה חוקרי הדתות כל כך מתלהבים מעצמם עד שהתלהבותם עצמה כבר הפכה לנושא לדיון. לא זו בלבד שהשמועות על חילונו של העולם היו מוגזמות, אלא שהדת, עושה רושם, שוב תופסת את מקומה כעמוד תווך של התרבות האנושית.

 

ואכן, בעשור האחרון אנחנו באמת שומעים יותר ויותר על דתות ומפעליהן. זה קשור לא רק לשימוש שפנאטים למיניהם עושים באמונתם, אלא גם להתרופפות כללית של האתוס הלאומי - גורם שמחזיר אנשים למרכיב הדתי של זהותם, כאילו מאתיים השנה האחרונות של "אביב העמים" היו רק מנוחה במערכת היחסים בין האנושות לאל. אלוהים, אם כן, חזר להיות מרכז משמעותי בחייהם של רבים, אף אחד כבר לא מדבר על היעלמותה של הדת ויש כמיהה כללית לרוחניות. אבל במובן חשוב אחד הדת לא חזרה למלא את תפקידיה הוותיקים: הדת עדיין לא חזרה להיות סמן מוסרי לציוויליזציה המערבית.
smly_dt
עמוד התווך של התרבות. סמלי דת שונים

כדי להבין איזה מקום מילאה פעם הדת במערך המוסרי של האדם צריך להבין עד כמה בכל זאת התרחקנו מתמונת העולם של ימי הביניים, עד כמה הדת בכל זאת התרוקנה מכוחה. בתהליך שהתחיל ברפורמציה ונמשך דרך הנאורות עד למאה העשרים, הדת למעשה איבדה את שליטתה המלאה בחיי הפרט ובהשקפת עולמו. שכן עד לפני 500 שנה לא זו בלבד שנציגי האל אמרו לך מה לעשות, הם גם הכתיבו לך מה לחשוב. והם לא היו צריכים להתאמץ במיוחד, כי ממילא לא היתה אלטרנטיבה אמיתית לתמונת העולם שהם ציירו.

 

קשה לנו היום בכלל לתפוס איזה מקום מילא אלוהים בחייהם של אנשים מערביים עד העת החדשה. לפקפק בקיומו היה משול לטירוף. אתאיסטים נחשבו למפלצות – ולא בכדי, שכן היה ברור לכל שמי שלא מאמין באלוהים מסוגל לכל מעשה רשע, שהרי ללא אלוהים אין מוסר. היה ברור לכל בר דעת שכל מה שטוב בנו בא אך ורק מהאל, ולכן מי ש"אין לו אלוהים" הוא בהכרח רע. עד כדי כך היה האתאיזם מגונה שאפילו שפינוזה, אפילו אחרי שהוקע מקהילתו, היה מכחיש בתוקף, ובכל הזדמנות, שהוא אתאיסט. פשוט: האל היה הסמן המוסרי העליון, ובלעדיו גם המצפון היה מרוקן מתוכנו.

בימי הביניים אנשים התווכחו על רצונו של האל, על ציוויו, על השליח החביב עליו, אבל בודדים (תרתי משמע) פקפקו בקיומו. היה ספק איזו אמונה היא אמונת האמת, אבל באמונה עצמה לא היה כל ספק. זו תמונה שונה מאוד מהמצב בימינו, בו נדמה שהספק עצמו הפך לסגולה דתית חשובה - כאילו רק אמונה שיש בה ספק, או שהיא מתקיימת למרות הספק, היא אמונת אמת, וכיוצא באלו תירוצים תיאולוגים שלאוזניים ימי-ביניימיות היו נשמעים מתמיהים. הביטחון שהיה אז בקיומו של האל לא נבע מכך שהאנושות טרם נחשפה לתגליות המדע ולא ידעה שכדור הארץ סובב סביב השמש. הביטחון העמוק הזה נבע מכך שהחיים בכללותם סבבו סביב האל, ומפני שלאורו התקבלה כל הכרעה מוסרית. ללא אלוהים היה האדם הימי-ביניימי מרחף בריק מוסרי, ואין אדם שמסוגל לכך.

 

הזמנים השתנו, ובואו של ההומניזם בישר את בואו של מקור מוסרי אנושי ורציונלי. האל כציון מוסרי נשכח. מה, אם כן, נותנת לנו הדת היום? בעיקר פולקלור. חגים, מנהגים, אמונות משונות. מה זה להיות דתי היום בישראל? זה לא להסכים לשבת ליד אישה באוטובוס, לשנוא פליטים (שאינם יהודים), לדרוש תקציבים לישיבות, לכבד קברים. היהדות כדת כיום בישראל לא מנהיגה שום מאבק מוסרי. רמזים למה שהיה יכול להיות ניתן לראות בתנועת "מעגלי צדק"  ובגרעינים שמנסים לתרום לעיירות פיתוח, אבל אלו רחוקים מהמיינסטרים.

בשבחי הנצרות?
דווקא הנצרות (בארה"ב) מצליחה עדיין להעמיד בראש חוצות כמה עקרונות מוסריים שניתן להבין איך הם יכולים להיות תקפים עבור כולנו. המאבקים של השמרנים הנוצריים נגד הפלות, מחקר בתאי-גזע והמתות חסד קשורים כולם לערך חיי אדם המוכר לכל מי שמשתייך לתרבות המערבית. ההתנגדות לאלו נובעת מהתפיסה שחיי אדם הם קדושים בפני עצמם, שהם נבראו בצלם אלוהים, ושאין לאדם שום רשות לוותר עליהם או להמעיט בערכם. אפשר כמובן להעלות טיעונים טובים נגד הגישה הזו (אם כי אני חייב לומר שכצמחוני מטעמים מצפוניים, במקרים מסוימים קשה לי להסביר לעצמי למה אני לא מוכן להרוג דג אבל מוכן להרוג עובּר), אבל צריך להכיר בכך שהדת מעמידה כאן עיקרון מוסרי ראשון במעלה ומציבה אותו במרכז הדיון הציבורי.

 

מה יש לנו כאן בישראל שדומה לזה? אילו ערכים שלאורם יש לפסוע מציבה לפנינו היהדות כיום? במקום לשאוב מהנביאים (למשל; אפשר גם מחז"ל כמובן) ערכי יסוד אנושיים כצדק, חסד ועזרה לחלש, אנחנו שומעים מלמולים בלתי-פוסקים על פסאודו-ערכים כגון "טהרה", "כשרות", ו"ירושלים". במקום להוות מצפן מוסרי משמשת הדת ככלי לפלגנות פוליטית ולהסתגרות חברתית.

אלוהים חזר, אבל כדי שימלא תפקיד משמעותי בחיינו הוא יהיה חייב לצוות על משהו בנוסף לאוטובוסים מופרדי-מגדר. משהו כמו עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus