כי נעלים זורקים מהר

כל אחד מאיתנו, אילו היו מבקשים ממנו להשוות בין הריגת אם בת 23 ובנה בן השש לבין זריקת נעל על נשיאת בית המשפט העליון בישראל, השופטת דורית ביניש, היה קובע בוודאות כי הריגת שתי נפשות בישראל (גם אם בשוגג) משמעותית יותר ומצריכה עונש חמור יותר. אלא שההיגיון הפשוט הזה כנראה לא תקף במדינת ישראל, שבה, כך צריך להסיק, פועלים חוקי ההתלהמות.

ובכן, נחזור לעובדות: בשנת 2006 גזר בית המשפט 15 חודשי מאסר על פרקליט הצמרת, ד"ר דורי קלגסבלד, שהורשע בגרימת מוות ברשלנות. יש לציין כי אפילו העונש הזה קוצץ בגלל הטענה שקלגסבלד עבר מתקפה ציבורית קשה בעקבות העובדה שהוא פרקליט עשיר שפגע באנשים קשי יום. לעומת זאת, החודש נגזרו על פיני כהן, אדם מר נפש ותמהוני, שלוש שנות מאסר בפועל בגין הפשע הנורא של זריקת נעל אחת ויחידה על נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. לא עזרו לכהן לא סיפור חייו הקשה ולא תחושת התסכול וחוסר האונים שהוא חש מול המערכת המשפטית הגדולה, שכאיש פשוט הוא לא הצליח להבין במאבק הגירושים המכוער שלו. מבחינת השופטים, זריקת הנעל היתה קריאת תגר על כלל המערכת ואולי אפילו ניסיון לפוטש, כאילו מאחורי האיש עומדות דיוויזיות ענק של זורקי נעליים שרק מחכות לכבודם מחוץ לאולם הדיונים.

אובדן אמון
העיוות הזה, שזועק לשמים, מציג בצורה חריפה את אחת מבעיות היסוד שמולן ניצבת מערכת המשפט בישראל כיום. כוונתי לתחושה הציבורית העמומה כי לא כולנו נזכה ליחס שווה בבתי המשפט בארץ. רבים מאיתנו יסכימו לטענה שלאדם עשיר ורב השפעה יש יותר אפשרות להתמודד עם המערכת ולצאת זכאי גם במקרה שהוא אשם, וזאת בגלל עורכי הדין ואנשי יחסי הציבור שהוא ישכור. לעומת זאת, אדם חסר אמצעים יימצא במצב קשה מאוד אם יוגש נגדו כתב אישום גם במקרה שהוא זך כשלג. לכן לכולנו ברור כי זורק הנעל על ביניש, כמו גם הנהג שדרס את בנו של השופט מישאל חשין, לא יזכו לאותו יחס שעבריינים אחרים מסוגם יקבלו. אני כבר לא מדבר על העובדה שציבורים שלמים בישראל חושבים שבית המשפט מוביל אג'נדה שמנוגדת להשקפת עולמם ולדרך חייהם. ציבורים אלה כלל לא ינסו לפנות לבית המשפט כדי לקבל את "יומם בבית המשפט", זאת בגלל הנחת היסוד הבסיסית שלהם שאין בעצם עם מי לדבר.

אובדן האמון הבסיסי הזה הוא תופעה שעד כה המערכת המשפטית ניסתה להתעלם ממנה ולטאטא אותה אל מתחת לפני השטח, כנראה מתוך מחשבה שהגל העכור יחלוף והשמש שוב תזרח. אלא שבפועל, הסקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים שוב ושוב כי קיימת ירידה מבהילה באמון שאנו רוחשים למערכת המשפטית. מציאות זו אמורה להדליק נורה אדומה אצל כל מי שאחדות החברה הישראלית חשובה לו, שהרי ללא מקום מוסכם על כולם, שבו ניתן לברר יחד את בעיות היסוד שלנו כחברה ואף להגיע לפשרה, ילכו הפערים בין המגזרים בישראל ויגדלו. במילים אחרות, המשך אובדן האמון במערכת השיפוטית, אחרי שהאמון הציבורי בכנסת כבר אבד מזמן, הוא איום קיומי אמיתי על ישראל כחברה מאוחדת. הגיע הזמן להתמודד עם מצב זה בכנות, ולא בעזרת ססמאות נבובות.

כתב: אסף גולן

Model.Data.ShopItem : 0 6