כוחו של הרגש
כוחו של הרגש
social
facebook whatsup email tweeter
תומר פרסיקו //
27.10.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הסיבוב האחרון במאבק בין הרב מוטי אלון לבין פורום תקנה מדגיש את המהפכה שמתרחשת לנגד עינינו בקרב חלק ניכר מהציבור הדתי-לאומי. תומר פרסיקו סבור שהערכים המסורתיים של הדתיות האורתודוקסית הולכים ומפנים את מקומם לכריזמה האישית שמבטא הרב אלון

המתח בין הכריזמה לחוק עתיק כימי הדתות עצמן. בכל דור ודור קמים אינדיבידואלים שפורצים לקדמת הבמה בזכות האופי והסגולות המיוחדות להם, ומכיוון שמדובר באיכויות שהם חוננו בהן באופן פרטי, מהווה הדבר איום מסוכן על הממסד ועל החוק, שכל אחד מהם תמיד ציבורי וכללי. די להזכיר את נביאי המקרא – או את ישוע מנצרת – כדי להבין כיצד פרט שניחן בסגולות מיוחדות יכול לאיים על הממסד הדתי, הגם שהוא עצמו בא, מנקודת מבטו, כדי לתקן עוולות ופגמים ב"שיטה".

 mvty_lvnpnym
הרב מוטי אלון (צילומים: פלאש90)

פרשת הרב מוטי אלון מציבה אותנו שוב באותו שדה מערכה נצחי. ללא קשר לאמיתות הטענות כנגדו, ניתן לראות כיצד הרב אלון יוצא לבדו, חמוש אך ורק בכוח הכריזמה שלו, כנגד גוף שמייצג בצורה כמעט מושלמת את הסמכות הציבורית וההלכתית של הציבור הדתי-ציוני. כפי שמיד נראה, ההתגשמות העדכנית של המאבק הקדום הזה יכולה ללמד אותנו על תמורות מעניינות שעוברות על הציבור הזה.

 

אך מהי בעצם "כריזמה"? היה זה הסוציולוג וחוקר הדתות המפורסם מקס ובר שהצביע על הכריזמה כתופעה משמעותית במחקר הדתות. עבור ובר האדם הכריזמטי היה זה שניחן לכאורה במתת-אל על-טבעית, כלומר זה שיש לו גישה אל המימד הנסתר של המציאות, ואשר ביכולתו לדלות ממנו כוחות או בשורות. הכריזמטי משתמש באלו למען הקהל הרחב שלא זכה לקשר אינטימי שכזה עם הנשגב, ומשום יחסיו הקרובים יותר עם העליונים, זוכה לתהילה ולסמכות.

 

בזמננו קיימים עדיין נושאי כריזמה שכאלה (למשל "הרנטגן", או הרב יאשיהו פינטו), אולם לרוב המילה כריזמה לא מסמנת עבורנו את קיומם של כוחות קסם על-טבעיים, אלא מידה של קסם אנושי דווקא. כלומר לא גישה ייחודית אל האלוהות, אלא גישה ייחודית אל בני אדם היא הכריזמה עבורנו. לכאורה, מדובר בתוצאה מתבקשת של תהליך החילון המסיבי שעבר על החברה המערבית במאות השנים האחרונות. אולם ייתכן שיש כאן משהו עמוק יותר.

 

בספרו הקלאסי משנות השבעים, The Fall of Public Man, סוקר הסוציולוג האמריקאי רי'צרד סנט את הדרכים בהם השאיפה לאינטימיות רגשית שינתה את פני התרבות המערבית החל מהמאה ה-18 ועד ימינו. בספר מקדיש סנט פרק לעלייתו של האינדבידואל הכריזמטי, מבחין בין סוגיו השונים (האמן, השחקן, הגאון, הפוליטיקאי, הסלב) ומברר איך הכריזמה עצמה שינתה את פניה במאה האחרונה. על פי סנט, כריזמה - שהיתה בתחילתה, כפי שקבע כאמור ובר, מתת אל בעלת גוון מאגי - שינתה לחלוטין את פניה: "כפי שהכריזמה איבדה את משמעותה הדתית, כך היא הפסיקה להיו כוח מתורבת. בחברה חילונית, כאשר 'כריזמה' מודבקת למנהיג בעל עוצמה, מקור כוחו מסתורי יותר מאשר בחברה הדתית. מה מעניק לאישיות בעלת עוצמה את עוצמתה? 'תרבות האישיות' של המאה האחרונה ענתה על שאלה זו על ידי התמקדות בהרגשתו של אותו אדם, במקום במעשיו. מניעים יכולים להיות טובים או רעים כמובן, אבל במאה האחרונה אנשים הפסיקו לשפוט אותם כך. גילוי דחפיו הפנימיים של אדם – ותו לא – הפך להיות מרגש; אם אדם יכול לחשוף עצמו בפומבי ועם זאת לשלוט על תהליך החשיפה, הוא מרגש. אם עשה זאת הרגשת שהוא בעל עוצמה, אם כי לא היית יכול להסביר מדוע. זוהי כריזמה חילונית: סטרפטיז נפשי. עובדת החשיפה היא שמרגשת; [אולם] שום דבר ברור או מוחשי לא נחשף."

 

סנט מדגיש כאן פן מסויים של תהליך חברתי רחב ועמוק שהתחולל בחברה המערבית במאות השנים האחרונות, והוא המעבר של מוקד החיים, והסמכות עליהם, מהחוץ פנימה. כך, בעוד שבעבר נמדד ערכם של החיים על פי מקומם בשדה החברתי (מאיזה מעמד אני, מיהי משפחתי, מהי הדת שלי, איזהו העם שלי), הרי שהיום, יותר ויותר, החיים מקבלים את משמעותם מהרגשתנו הפנימית (האם אני מממש את עצמי, האם אני אותנטי לעצמי, האם טוב לי או רע לי).

תהליך זה הביא להטענת הרגש בחשיבות עליונה. עד כדי כך, שכאשר מדובר במנהיגות (דתית או אחרת), הכריזמה הפכה להיות מהפגנת סגולות יחודיות המתבטאות במעשים, להפגנת רגשות ו"אותנטיות". חשבו על ההבדל בין אמנים לסלבס, או בין עיתונאים לכותבי-טורים. חשבו על ההבדל בין מנהיגים כמו דוד בן גוריון ואברהם לינקולן לנבחרי ציבור כגון ציפי לבני או ברק אובמה. חשבו על ההבדל בין הרב אלישיב לרב מוטי אלון. לאור דברים אלה ניתן עכשיו להבין טוב יותר את המאבק בין הרב אלון לפורום תקנה.

 

על פי המודל שסנט מציג בציטוט לעיל, אלון הוא אמן במשחק החשיפה: הוא חושף רק מה שהוא רוצה, רק מתי שהוא רוצה, רק כמה שהוא רוצה. הוא נזהר לא לחשוף יותר מדי (עובדות), ועם זאת חושף המון (רגשות). כך הוא עוטף את עצמו במסך עשן של כריזמה, ומשאיר את חברי פורום תקנה להיות אנשי המילים, אנשי העובדות. מנקודת המבט הזאת, הפרסום האחרון של העדויות כנגד אלון על ידי תקנה הוא ניסיון לחשוף את אלון יותר מכפי שהוא רוצה, להוציא את החשיפה מידיו, ובכך להוציא את האויר מהכריזמה שלו. אולם כמו חרב פיפיות, בדרך זו הם רק עוזרים לתהליך הפיכתו לקדוש מעונה. וחשוב יותר: בצורה כזאת הם משחקים על המגרש הכריזמטי, ועליו אין להם סיכוי לנצח.

 

פורום תקנה אמנם מנצח במגרשים אחרים עליהם נערך המאבק: במגרש העובדתי (כנראה), במגרש הרציונלי, במגרש המוסרי, במגרש ההלכתי. אולי הוא ירשום ניצחון גם במגרש החוקי והמשפטי. אולם כל אלה מחווירים מול המגרש הכריזמטי. אלון שובה את לבותיהם של חסידיו, ועושה זאת תוך הרפייתם מרצון משכלם ומנאמנותם להלכה. אכן, היום יותר מתמיד הכריזמה גוברת על החוק. אלון הוא כמפציץ חמקן מול המרגמות המיושנות של תקנה, שחימש את עצמו בנשק המשוכלל ביותר שקיים בימינו: ברגש.

 

מה שהכי מעניין בפרשת אלון, אם כן, הוא עליתו לבכורה של המגרש הכריזמטי בשיח הפנים-אורתודוקסי. העדפת המימד הכריזמטי של הפרשה על פני מימדים אחרים (אתיים, הלכתיים וכו') היא המהפכה האמיתית שמבצע מוטי אלון בחברה האורתודוקסית-סרוגה בישראל. מאז ימי שבתי צבי לא היה אדם שבכוח הבטחתו הכריזמטית גרר את חסידיו להתעלם מההלכה. הכריזמה של ש"צ היתה מהסוג הישן כמובן, אולם התוצאה היא זהה: מרד במסורת, בהגיון ובסמכות ההלכתית של גדולי הרבנים.

 

פרשת הרב אלון מגלה לנו, אם כן, את השלמתו של מהפך תפיסתי בקרב חלק מציבור של חובשי הכיפה הסרוגה, מהפך שבמסגרתו הכריזמה של הרגש מכופפת את המסורת וההלכה. בין אם הוא אשם ובין אם לא, אלון עצמו נוהג כגורו ניו-אייג'י, ממתיק סוד ומדבר בחידות. חסידיו פורשים מהציבור והופכים למחפשים אינדיבידואלים של דתיות אישית. אנו חוזים כאן במו עינינו במעבר משיפוט אידיאולוגי, הלכתי וקהילתי לשיפוט רגשי, א-רציונלי ואינדבידואלי.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus