 |
השבת היא אחד החידושים העיקריים של ספר הספרים ואחת התרומות הגדולות של התנ"ך לתרבויות העולם. כיוון שכך, ניתן היה לצפות לשם מיוחד, שיבדיל את היום הזה משאר הימים, אך השם "שבת" אינו מופיע בסיפור הבריאה.
בין הבריאה לאדם
יום השביעי "מבורך ומקודש", כלומר, שונה משאר הימים. הסיבה: ביום זה פסק-שבת האל ממלאכתו "אשר ברא - לעשות". ומיהו האמור "לעשות"? העשייה בעולם שלאחר הבריאה תלויה כבר באדם. כדי להבין את השבת כחוליית מעבר בין מעשה הבריאה לבין מעשה האדם, יש לבדוק יותר לעומק מהי. היכן מאיר לנו הכתוב את נושא השבת בפעם הראשונה?
בספר שמות, בעשרת הדיברות, מוזכר "יום השבת" באופן המרמז כי הנושא כבר מוכר: "זכור את יום השבת לקדשו". אך היכן הוצג לנו יום השבת? כמה פרקים קודם לכן, בסיפור המטרת הלחם מן השמים, המן. בהוראות לקראת אספקת המן נאמר לעם כי ילקטו אותו מדי יום ביומו "למען אנסנו", ומיד ישנן הוראות לגבי מה שעומד לקרות ביום השישי: עליהם להכין את אשר הביאו, כיוון שהכמות תהיה כפולה מאשר בכל יום.
הדבר נשכח מלב הציבור, שהושפע מסיפור התולעים והריח הנורא של המן שהושאר עד הבוקר. לכן, משאספו כולם ביום השישי שני עומרים לאיש במקום עומר אחד, רצו מיד הנשיאים לספר למשה. ואז מגיע ההסבר המכונן: "הוא אשר דיבר ה' - שבתון שבת קודש לה' מחר". ובכן, זהו הסיפור שמקדים-מלווה את הצגת השבת: יסוד של ניסיון ומבחן; ליקוט של שישה ימים; הכנה ביום השישי לקראת השביעי. ואז: היום השביעי - שבתון.
"ראו כי ה' נתן לכם השבת, על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים". אך מה בדיוק ניתן להם - הרי היום עצמו ניתן כבר מששת ימי הבריאה? מה שניתן לראשונה בסיפור ליקוט המן הוא משהו, השונה משם נרדף לאחד מימי השבוע. אך מהו הדבר? לכתוב הפתרונים, ולכן נמשיך לחפש בכתובים.
כדורסל כמשל
כמו שמצאנו ביחס לליקוט המן, כך מוצאים אנו בעשרת הדיברות: "ששת ימים תעבוד... ויום השביעי שבת". ללא השישייה של ימי הבריאה, של הליקוט, של "ועשית כל מלאכתך", אין כנראה משמעות לשבת. זהו היום השביעי, שקודמים לו שישה כדי ליצור יחד משהו אחר, שלם.
ומה אמור להתרחש בשבת? 'לשבת איש תחתיו'. לא לצאת ממקומך, מגדרך. לשבות ממלאכה, לנוח. כך, על פי עשרת הדיברות, תוכל לשים לב לרווחת בנך ובתך, עבדך, אמתך ובהמתך.
המונח שעולה מתוך הכתובים הללו, אצלי לפחות, הוא פסק זמן. שישה ימי מירוץ ויזע, ואז הכנה, עצירה, שביתה. לשם מה? כדי שלמחרת, בתחילת המחזור הבא של השביעייה, נתחיל ממקום גבוה יותר. לא כמחזוריות שגרתית גרידא, אלא כספירלה, שמחזוריותה מתקדמת, כמו בורג.
קבוצת כדורסל מכינה את עצמה, מתאמנת, לומדת תרגילים מסובכים, מתאמנת שוב. לשם מה? כדי לנצח, להיות הטובה ביותר. ואז מגיע רגע המבחן, המשחק, והנה רואה המאמן שהאימונים לא עזרו. יש ריפיון. יש כניעה לגודל המאמץ מול הצד השני. וזו הנקודה שבה הוא מבקש פסק זמן. המשחק נעצר, המאמן מזכיר לשחקנים את אימוניהם, את כוונתם ואת יכולותיהם, ומחדיר בהם מוטיבציה מחודשת. הם חוזרים למגרש בכוחות מחודשים - כדי לנצח.
זו בדיוק השבת. שגרת החיים, "ששת ימי המעשה", שוחקת, מאתגרת את הכוונות ואת השאיפות להשגת המטרות, להתקדמות, להתעלות; הטבע האנושי מושך ככוח הכבידה את כל הניסיונות שלנו ליישם את תוכניותינו. משכיח מאיתנו את עצמיותנו. ללא השבת, היינו מוצאים את עצמנו במעגליות אינסופית, חסרת מוצא. בשבת יש עצירה, נוצר מרחב בתוך מירוץ הזמן. אם משתמשים במפתחות הנכונים, ניתן לבחון את העשייה, לברור את העיקר מהטפל, להכיר את עצמנו, את מגבלותינו, להיערך מחדש, ולגשת למחזוריות הבאה מנקודת פתיחה מחודשת.
רעיון נחמד? מבט מעניין? הגיג טוב לבלוג? לא רק. הכתובים ממשיכים לכוון אותנו, להסיר כל ספק שאכן זו הכוונה במושג השבת, ולהעמיק את המשמעות כדי ליישם אותה בפועל.
אז למה לא כל יום? שבת
מעבדים לעם
פגשנו את השביעייה בפרק הפתיחה של התנ"ך, אך הספר ממשיך ומפגיש אותנו עם אותה שביעייה ברמה גבוהה יותר, בספירלה של שביעיות. הכוונה, כמובן, לספירה של שבע פעמים שבע, "שבע שבתות", ספירת העומר. הקשר אינו נרמז רק במונח "שבת", המחליף משום מה את המונח "שבוע", אלא גם ב"עומר", שהופיע לצד השבת בסיפור המטרת המן מן השמים - העומר היה כלי ההבחנה של "מה יום מיומיים".
ספירת העומר מתרחשת פעם בשנה, בין פסח לשבועות. פסח - היציאה בחצי הלילה מעבדות מצרים; שבועות - חג מתן תורה. ספירת שבע השביעיות - הדרגה השנייה בספירלת השביעיות - מלווה את ההתפתחות של העם ממצב של עם עבדים למצב של עם עצמאי, בעל יכולת בחירה, המצהיר "נעשה ונשמע". כהנחיה לדורות, הספירה מאפשרת הזדמנות נוספת, אחת לשנה, להשתמש מחדש במפתח השבת, בפסק זמן מורחב פי שבעה, ולהגיע למצב חדש, ל"מנחה חדשה" (ויקרא כ"ג).
במעבר לדרגה השלישית של הספירלה, הקישור נעשה מהותי יותר. בספירת שבע השנים עד שנת השמיטה, השבת השנתית, אנו פוגשים אותה מטבע לשון מוכרת: "שש שנים תזרע את ארצך... והשביעית תשמטנה" (שמות כ"ג, י'-י"א). זהו האופן שבו הוצגה לנו השביעייה הראשונית, השבת השבועית. ויש עוד קישור, פנימי: השמיטה, בדומה לשבת, מסיבה את תשומת הלב – אף לחיית השדה.
ואם לא שמנו לב לרמז הלשוני ולחיבור הרעיוני, בא הפסוק הבא, פסוק י"ב, ומזכיר לנו: "ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות". אם עוסקים בשנים, מדוע לחזור לימים? זוהי הדגשה כי הקישור הוא מהותי, כי מדובר על אותו רעיון בדיוק, רעיון פסק הזמן. הרעיון זהה בין אם מדובר בימים, בשבועות או בשנים. מדובר על אותה מחזוריות, על התקדמות במעלה אותה ספירלה.
גם בספירת השמיטות לקראת היובל אנו מוצאים שבע שבתות, והפעם "שבע שבתות שנים". המונחים עוברים כחוט השני בין מעגלי הספירלה. המקרא ממשיך להאיר את עינינו, פסוק אחר פסוק, כדי לא להשאיר שום ספק: "שבת שבתון יהיה לארץ", "שנת שבתון יהיה לארץ" "והיתה שבת הארץ" (ויקרא כ"ה). בכל שלושת השימושים במונח "שבת" אין שום קשר לשבת השבועית. הקשר הוא ברעיון המחבר את שלוש הדרגות של מחזוריות השבע - רעיון פסק הזמן.
כלומר, "שבת" אינה שם נרדף ליום השביעי. שבת היא רעיון רוחני של מרווח בזמן, של פתח לשחרור מכבלי הזמן ומטרדות היומיום, המאפשר חיבור מחודש לכוונה, לרצון ולשאיפות המקוריות שלנו. לא לחינם היובל מבקש "לקרוא דרור" ו"לשוב איש אל אחוזתו".
שלוש המעלות של הספירלה, הן, אם כך: א. מדי שבוע; ב. מדי שנה; ג. פעם בחיים.
אם כן, חוליית המעבר ממעשה הבריאה אל עשיית האדם, נעוצה בעיקרון השבת. השבת היא המפתח, המאפשר חיבור מחדש לכוונה, שבירה של מחזוריות השגרה ועלייה במעלות הספירלה הרוחנית..
מאיר חרמון הוא מוסמך האוניברסיטה העברית, במחשבת ישראל ומדע הדתות. המשיך לימודיו גם בהרווארד, ב- Harvard Divinity School. תחום ההתמחות - סמל ומיתוס, ביהדות ובתרבויות שונות. שימש כראש המחלקה לעברית ויהדות בביה"ס היהודי באוקלנד, ניו זילנד, כשליח הסוכנות היהודית. לימד במסגרות שונות בירושלים, וכן בקהילות בבוסטון. היום עוסק בפיתוח יישומים מעשיים של 'דרך הסמל', תכניות לימודים והעשרה למורים, ובמתן הרצאות וחוגים לקהלים שונים.
