כבוד? לזולת!

"רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"
(אבות ד', כ"א)

גם כשנדמה שכבר ראינו הכל, המציאות באה וטופחת על פנינו. העובדה שאיש תקשורת וידוען כל כך בכיר, מי שבמשך שנים שרץ בסלון ביתם של כמעט מחצית מתושבי ישראל, חשוד - לכאורה, יש להזכיר - בעבירות חמורות של תקיפה, איומים והפחדה של קולגות נראתה כמו הפקה חדשה של סדרת מדע בדיוני. "לא יכול להיות", מלמלנו, וניסינו להבין מה גורם לבן אדם שהיה מלך הבידור והרוויח סכומי עתק, הערצה והכרה בינלאומית לקום ולהתנהג כאחרון המאפיונרים בסיציליה.

"לא יכול להיות", חשבנו גם בעיצומה של פרשת הרצח שהסעירה את המדינה לאחר שנגן טרומבון קיפד באכזריות את חייו של נגן הטרומבון הבכיר בתזמורת שבה היה חבר, רק כדי לרשת את מקומו ולקצור את תשואות ההמונים בסיומה של עוד יצירה קלאסית מרשימה. אבל כמו שכבר גילינו בעצמנו, הכל יכול להיות. וזה כבר בלי להזכיר מאות דקירות ומקרי רצח של נשים שהרהיבו עוז לאהוב מישהו אחר, ולא את מי שהפך לרוצח שלהן, או רבבות מקרי אלימות פיזית ומילולית כלפי מצליחנים בכל תחום.

עריות בכיפור

גם בלי ללמוד קרימינולוגיה אפשר לומר שהסיבה ברוב המקרים היא אחת מהשלוש לעיל: קנאה, תאווה או מרדף סיזיפי אחרי הכבוד האבוד. כשאחד משלושת כוחות הנפש האלה נכנס לפעולה, קשה מאוד לעצור אותו. האדם הוא יצור מורכב - הוא יכול להגיע לרמות של טוב וחסד שמימי, אך גם לרדת להתנהגות ההולמת שאול תחתיות. אין תעודת ביטוח לשום דבר.

ביום כיפור - היום הקדוש ביותר בשנה, שבו אנחנו דומים למלאכים - קוראים בתפילת מנחה את הפסוקים בתורה המדברים על איסורי גילוי עריות. קצת מוזר - דווקא בשיא הקדושה, בעיצומם של חשבון נפש וצום, ביום מלא בתפילות, זה הזמן להזכיר שאסור לאדם להתחתן עם הדודה שלו? אבל זאת בדיוק המטרה: להפנים שאף פעם לא הגענו למנוחה ולנחלה של ההתמודדות עם איסורי היצר. אפילו לא בשלהי יום הכיפורים או אחרי תוכניות של ארבעים אחוזי רייטינג.

קשה לאדם לראות את זולתו מצליח. קשה לו לפרגן לבית היפה של השכן, לבגדים האופנתיים של השכנה או למינוי החדש של החבר מבית הספר. אפילו במשחקי ספורט, למעלה ממחצית מזמן העידוד מוקדשת לקללות וניאוץ הקבוצה השנייה, ולא לתמיכה בקבוצתך האהובה.

אולי נצליח לצאת מהתדהמה הנ"ל לכמה רגעים, להסתכל ימינה ושמאלה על מה שהשגנו בעצמנו בחיים ולהתמלא סיפוק; להביט על מה שאנשים מסביבנו כבר כבשו, ולהתמלא הערכה ופרגון. אולי נשתדל קצת פחות לקנא ולהתאוות, נברח קצת מהכבוד החמקמק, ופשוט נשתדל לשמוח עם מה שאנחנו. כנראה שלא נקבל על כך תוכנית בטלוויזיה, אבל לפחות נרגיש כמו כנר ראשי בתזמורת. או טרומבוניסט.  

מוני אנדר הוא סגן דובר חב"ד
לתגובות: editor@bac.org.il

Model.Data.ShopItem : 0 6