חלק מובן מאליו
חלק מובן מאליו
social
facebook whatsup email tweeter
תמר וייס //
1.6.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
גדלנו מאז שהיא החליפה לנו חיתולים ושרה לנו כשהיא דוחפת את עגלת התינוקות שלנו. גדלנו, ועתה אנחנו חולפים על פניה בחטף. כמו איב ינסן, גיבור "הקיסרים חולמים", גדלה הסופרת תמר וייס עם סבתא בבית. מילות יחס - פרויקט מיוחד לשבוע הספר העברי

היא לא עומדת במוקד הספר, היא לא הוזכרה כלל בביקורות שנכתבו עליו, ובכלל, ספק אם קוראים אחרים הקדישו לה מחשבה נוספת. אבל עבורי, נוכחותה בביתו של איב ינסן, גיבור "הקיסרים חולמים" מאת דוד טרבאי, היתה כמו סימן היכר בין שני חברי כת סודית - סימן שחיבר מיד ביני לבין איב ממרחק שנים ויבשות ומסך ברזל כבד: איב ואני גדלנו עם סבתא בבית.

 

להציץ אל החיים
מה היא עושה שם בבית, עם איב? מה יחסיה עמו? בעמוד 9 היא שותה את הקפה של הבוקר - הספל עולה ויורד כזרוע שעון מטוטלת. בעמוד 10 היא מפַנה את המצעים ואת שמיכות הפוך שפרשה לאוורר על הכיסאות. בעמוד 11 היא מקלפת תפודים. סבתא שהיא חלק מהבית. חלק מובן מאליו. [על כך סבתא שלי היתה אומרת לא פעם: חבל שאני לא גרה בבית אבות - אז הייתם מבקרים, אז הייתם יושבים ומדברים איתי. כשהוכנסה טלוויזיה צבעונית לראשונה לביתנו, אחרי שנים בשחור-לבן, קבעו הורי את מקומה אצל סבתא. לגרום לנו להיכנס אליה, לשבת איתה. נכנסנו וישבנו. היא ניסתה לפנות אלינו בשאלות, אבל אנחנו היינו שקועים בתוכנית].

 

היא שבה לקלף תפודים [סבתא ציפורה שלי הכינה מרק ובלינצ'ס], אבל כל הזמן גם ניסתה להיות משהו יותר מזה. להציץ אל החיים הצעירים שמתרחשים לנגד עיניה. אבל כבר גדלנו מאז שהיא החליפה לנו חיתולים ושרה לנו כשהיא דוחפת את עגלת התינוקות שלנו, כבר בגרנו מאז שעמדנו, פעוטים, על הכיסא שאצל שולחן המטבח ו"עזרנו" לה להכין את התערובת המתוקה [לבלינצ'ס]. גדלנו, ועתה, כמעט נערים, אנחנו חולפים על פניה בחטף.

 

"הדוד יבוא ברבע לשתים-עשרה!"
"ברבע לשתים-עשרה? באמת?", היא מתפלאת.
"קיבלתי קוביות מדנמרק!".
"מדנמרק? באמת?", היא מתפעלת.
אבל אנחנו בדרכנו הלאה.

 

לחיות קצת דרכנו
אם כי שמענו אותה. שמענו שהיא שמעה. הבחנו שהיא צפתה בנו. ומשהו מן הצפייה המתמדת שלה מכורסתה, מן ההתבוננות בנו, מן ההתפעלות ההיא, הוטבע בנו. דווקא ממנה. כי היא לא ניסתה ללמד אותנו משהו חדש, כמו אבא או סבא. והיא לא היתה עסוקה בלתקן אותנו כמו אמא. היא היתה מחוץ לתחרות, מחוץ למתח. מתבוננת, חוקרת, אולי גם לפעמים מבקרת, אבל בעיקר מנסה לדעת, לברר, להיות בעניינים, לזכות בהצצה אל חיינו, אולי לחיות עוד קצת דרכנו, לפני שניעלם לה שוב בדהרה אל עניינינו.

איב נעלם לה כך. אל מעבר למסך הברזל. הוא יצא לחפש "אחר הסדר הפלאי של הדברים" - ללמוד מתמטיקה באנגליה. ואחר כך לפריז, ללימודי אדריכלות. וסבתא, סבתא של הסדר הביתי הקבוע, חיכתה, כמו שסבתות של בית מחכות לנכד שישוב. [וגם אני הלכתי לחפש - - ] והיא חיכתה בכורסה. כבר לא היטיבה לקלף תפודים [אצלנו הבלינצ'ס נעשו נוקשים ומצומקים].

אחרי חודשים רבים, כששב איב לחופשה חד פעמית, היא שמעה על בואו ומיד מיהרה לצאת בכותונת בלויה, "כמעט החליקה על הקרח בנעלי הבית המרופטות שלה, וכשאיב רץ אל זרועותיה חיבקה אותו נואשות בידיה הגרומות".

זמן מה אחר כך קיבל איב את הטלגרמה. [אני קיבלתי טלפון בשש בבוקר. פסעתי בבית הקברות אחרי עגלת האלונקה שלה ובלבי השיר שהיתה שרה כשהיתה דוחפת את העגלה שלי].

חודשים ספורים אחרי לוויית סבתו חולם איב את ילדותו: "בחלומותיו נמשכו החיים כסדרם: הוא חלף ליד הראי הגדול ובבואתו בחנה אותו בעיניים חדות, צלצל בגונג, מלוּוה בחיוכה של בבואתו בראי, הניח את הסכינים המזלגות והכפות בעוד סבא גוזר את המפיות במספריים, ואז, כשהשולחן הגדול היה ערוך, הופיעה גם סבתא וצחקה כפי שאיב לא שמע אותה צוחקת מעולם".

תמר וייס היא סופרת ועורכת ספרים. ספרה האחרון צֶפֶּלין ראה אור בהוצאת כתר

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus