היונה שבה הביתה
היונה שבה הביתה
social
facebook whatsup email tweeter
18.11.08
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
פרופ' חביבה פדיה גדלה לתוך הניגונים המזרחיים, אך הדחיקה אותם כשהתבגרה. כעת היא חוזרת אל יצירתו של 'הבן איש חי', ומאמינה שהמוסיקה יכולה לרפא פצעים ולחבר בין יהודים וערבים

אחרי שסיימתי את הראיון עם פרופ' חביבה פדיה - חוקרת תרבות, משוררת, סופרת, ואחת מ'אמהות' הפיוט במוזיקה הישראלית - ניסיתי להבין מדוע היא בחרה לקרוא להרכב שבו היא חברה "אנסמבל היונה". לפתע נזכרתי ביונה משירו של רבי יהודה הלוי, שאת שיריו מחדש האנסמבל, אותה יונה שנדדה רחוק, אך משהו בתוכה הידהד וקרא "הביתה".

כמו ביונה של רבי יהודה הלוי, גם בפרופ' פדיה בוערת אש שמושכת אותה בחזרה אל המוסיקה מן הבית, אל חיק הפיוטים העיראקיים המסורתיים. מתוך סקרנות חזרתי אליה כדי לברר האם באמת זו הסיבה לשם הלהקה.

 פרופ' חביבה פדיה
מחוברת למוסיקה דרך הנשמה. פדיה

"זו הייתה הכוונה המקורית שלי", מספרת פדיה בחיוך, "זו מערכת של קונוטציות שמתחברת גם לעובדה שבעברית 'תיבה' היא גם 'מילה', וגם לכך ש'תיבה' היא המקום לידו עומד שליח הציבור בתפילה. היונה חוזרת תמיד הביתה - וכך גם אנחנו. וכל זה קשור גם לספר 'תיקוני זוהר'".

עבור פרופ' פדיה המנגינות העיראקיות לפיוטי רבי יהודה הלוי מסמלות את החזרה הביתה. "מוסיקה אינה רק דבר שלומדים בקונסרבטוריון", היא מספרת. "מגיל 0 למדתי מוסיקה והייתי מחוברת אליה דרך הנשמה. עם ההתבגרות המוסיקה קצת הוצנעה ואיתה המקורות שלי. תמיד  אהבתי מוסיקה אתנית ומוסיקת עולם, ולא הבנתי שאני בעצם מנסה לחזור לשורשים שלי. הייתי צריכה לעבוד תהליך של חזרה לעצמי, ולהבין שהמוסיקה המסורתית שאני זוכרת מהבית היא גם מוסיקה אתנית ואפשר להוציא אותה החוצה לעולם. זה היה מהלך שבו הבאתי את המוסיקה השבטית, הילידית שלי, ורציתי להפוך א
אותה לחלק מן התרבות".

הבן איש חי

לפני שש שנים החליטה פרופ' פדיה להפוך את האהבה למוסיקה לאנסמבל פעיל. מאז היא עובדת בשיתוף עם צוות הנגנים המוכשר של אנסמבל היונה על ביצוע זרמים שונים של מוסיקה מסורתית, מיזוג הלחנים אל המילים המקוריות והחייאת החיבור אל המקורות. בשבועות הקרובים ייצא אנסמבל היונה במופע חדש, המחדש את שירתו הקבלית של'הבן איש חי' [רבי יוסף חיים], שייערך בפעם הראשונה בפסטיבל העוד בירושלים.  

מניין מגיעים השירים?
"חלק מהמוסיקה מגיע ממסורות בעל פה שעוברות בצינורות פנימיים, ולכן אני צריכה לשאול אנשים שמכירים את המוסיקה. לפעמים אני מחפשת במקורות, בארכיונים ובספרי קבלה. פעם מי שלא היה בקיא לא הגיע לזה, אבל היום ניתן למצוא הרבה מסורות בספרייה הלאומית".

למה בחרת דווקא ב'בן איש חי'?
"השנה מלאו 100 לפטירתו. הוא היה אדם מורכב ומעניין, שכתב גם פיוטים רבים. כבר בגיל 27 הוא נסע להודו ולמד את המוזיקה שלה, והתמונה המפורסמת שלו היא עם כובע הודי. אני חושבת שבמוזיקה שלו אפשר להרגיש צבעים של מוזיקה הודית, של מוזיקה פקיסטנית וכמובן של מוזיקה עיראקית יהודית".

המוזיקה של רבי יוסף חיים נתפשת על ידי פרופ' פדיה כתיקון קבלי בעצמה. "הרב ראה את המוזיקה הקבלית כמשפיעה על העולם. במוזיקה של הסופים בפקיסטן, למשל, יש המון מחיאות כפיים. הרב יוסף חיים הסביר את התפקיד המרכזי של מחיאות הכפיים במוזיקה כאיחוד של הספירות חסד ודין. המוזיקה היא בעלת יסוד סמלי וגם בעלת יסוד אקסטטי".

 אנסמבל היונה
צילומים: יעקב מורד

מוסיקה ככוח מרפא

האם יש במוסיקה הזו יסוד מרפא?
"כל מוסיקה מרפאת, כמובן, אבל במיוחד מוסיקה שיש בה אקסטטיות ודבקות – היא מביאה לפיוס עם החיים. אפשר לבחון את החיבור למוסיקה המסורתית בכמה היבטים. בהיבט של התרבות והזהות ניתן לראות אנשים שבאים מרקע מזרחי אך הדחיקו במשך רב את המוסיקה הזו, והם מתרגשים מאוד כשהם שומעים אותה היום. ברמה המופשטת יש מוסיקה של דבקות שהיא יותר מדיטטיבית, והיא יכולה להביא את אדם להרפיה, ויש כזאת שהיא יותר אקסטטית וסוחפת, והיא יכולה להביא את האדם לשכרון חושים".

ניתן לראות את המוסיקה בהקשרים מודרניים גם כנקודת השקה בין יהודים לערבים, כיסוד שמאחד בין שתי התרבויות. "המוסיקה הזאת באה מאותו מרחב", אומרת פרופ' פדיה,  "יהודים חיו לאורך הדורות ביחד עם מוסלמים והמרחב המשותף בא לידי ביטוי".

את רואה בה גם בסיס משותף לחיבור?
"בוודאי, יש כאן גם הצהרה פוליטית. יש לנו מרחב משותף עם העם הערבי, ואם מגיעים להכרה בקיומו ברמה רוחנית ותרבותית אז יש תקוה לפיוס גם ברמות נוספות. אם אדם חושש מהמקורות שלו, הוא יפסול אותם גם אצל האחר, ולהיפך - אם אדם פתוח לגבי עצמו, הוא יהיה יותר פתוח גם לאחר".

את חושבת שגם החברה הערבית יכולה להתחבר למוסיקה שאתם מבצעים?
"למרות שאנחנו עוסקים במוסיקה יהודית מסורתית, יש בה צלילים דומים למוסיקה הערבית, ולכן אני מאמינה שהם יכולים למצוא בה את אותם הדברים שאני מוצאת. התרגשתי מאד כששמעתי שהדיסק הראשון שלנו מכר 60 עותקים בעירק".

 yvnh_sprd
היישר מן התיבה

למה לדעתך יש היום יותר אפשרויות ביטוי למוסיקה המסורתית?
"פעם לא נתנו לה ביטוי בכלל, אבל עם השנים יש תהליכים שמחזירים אותנו אליה. כל עשור התאפיין בקפיצת מדרגה בפתיחות של הציבור למסורות מזרחיות. בשנות ה-70 פרצה מוסיקת הקסטות המזרחית, בשנות ה-80 התפרסמה 'הברירה הטבעית', בשנות ה-90 היה שילוב של רוק עם יסודות אתניים, שבא בעיקר מלהקות שהגיעו מדרום הארץ והמוסיקה הזאת היתה בדמם. עכשיו, אחרי האובדן שנובע מהגלובליזציה, מתחיל תהליך של חזרה לשורשים שמציף את הכל".

עם זאת, פרופ' פדיה סוברת כי הציבור צריך לעבור דרך ארוכה כדי לאמץ את הפיוטים היהודיים המסורתיים לחיק התרבות הישראלית. "זה כל כך חשוב לי", היא אומרת בהתרגשות. "ואני מרגישה שעדיין אין מוכנות מלאה לדברים האלה. בתור ילדה הרגשתי שאין למוסיקה הזאת לגיטימיות במרחב הציבורי והצנעתי אותה, ואני רואה אנשים כמוני שמרוב שהצניעו את המוסיקה כמעט ואיבדו אותה. אני מרגישה שהתפקיד שלי הוא לתת להם אותה בחזרה, כמו היונה שחוזרת הביתה".

יוֹנַת רְחוֹקִים נָדֲדָה יַעֲרָה / ר' יהודה הלוי

יוֹנַת רְחוֹקִים נָדֲדָה יַעֲרָה

כָּשְׁלָה וְלֹא יָכְלָה לְהִתְנַעֲרָה.

הִתְעוֹפֲפָה, הִתְנוֹפֲפָה, חוֹפֲפָה

סָבִיב לְדוֹדָהּ סוֹחֲרָה סוֹעֲרָה,

וַתַּחֲשֹׁב אֶלֶף לְקֵץ מוֹעֲדָהּ –

אַךְ חָפְרָה מִכָּל אֲשֶׁר שָׁעֲרָה.

דּוֹדָהּ – אֲשֶׁר עִנָּהּ בְּאֹרֶךְ נְדוֹד

שָׁנִים, וְנַפְשָׁהּ אֶל שְׁאוֹל הֶעֱרָה –

הֵן אָמְרָה "לֹא אֶזְכְּרָה עוֹד שְׁמוֹ!"

וַיְהִי בְתוֹךְ לִבָּהּ כְּאֵשׁ בּוֹעֲרָה.

לָמָּה כְאוֹיֵב תִּהְיֶה לָהּ? וְהִיא

פִּיהָ לְמַלְקוֹשׁ יָשְׁעֲךָ פָּעֲרָה,

וַתַּאֲמִין נַפְשָׁהּ וְלֹא נוֹאֲשָׁה –

אִם כָּבְדָה בִשְׁמוֹ וְאִם צָעֲרָה.

יָבוֹא אֱלֹהֵינוּ וְאֵל יֶחֱרַשׁ ­–

עַל כָּל?­סְבִיבָיו אֵשׁ מְאֹד נִשְׂעֲרָה!

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus