הצעה לשיתוף פעולה
הצעה לשיתוף פעולה
social
facebook whatsup email tweeter
דוד שפרבר //
1.6.13
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
התערוכה "תסיסה" היא מעין מאמר חזותי שמנסה לסכם בזמן אמת את העשייה החברתית והפוליטית בערים הישראליות המעורבות – מעשה אמיץ למדי בימים אלו

"תסיסה", המוצגת כעת במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, היא תערוכת מחקר סיכומית המחויבת לאקטיביזם החתרני המתקיים בערים ה"מעורבות" בישראל. התערוכה היא מעין מאמר חזותי שמנסה לסכם עשייה חברתית-פוליטית בזמן אמת. היא מתמקדת בקול הפלסטיני העולה בערים הדו-לאומיות בישראל. כפי שנכתב בטקסט התערוכה: "הפרויקט נותן ביטוי, לראשונה, לעשייה התוססת והמשמעותית מאז אירועי 2000, המחויבת והמעורבת בחיי הקהילה – של אמנים פלַסטיים, קולנוענים, מוזיקאים; של ארגוני החברה האזרחית – עמותות, תנועות, ארגונים, אקטיביסטים; ושל התארגנויות פורמאליות או רדיקליות".

 

הפרויקטים המוצגים בתערוכה מסמנים קריאת כיוון ליצירת חברה אזרחית שוויונית שבה ניתן מקום גם לקולות מיעוט. היוצרים האקטיביסטים המוצגים בתערוכה מנכיחים את ההדרה, הדחיקה של הפלסטינים אזרחי המדינה ואת האפליה הממסדית כלפיהם. הם חותרים לצמצום פערים, להנכחת ההיסטוריה הפלסטינית של תושבי הערים והשפה הערבית; נאבקים בנושאי דיור, תכנון, חינוך, תקציבים; ופועלים להחלת ערכי הדמוקרטיה והשוויון על כלל התושבים של המדינה.

1
דוראר בכרי, דיוקן עצמי (2009), שמן על בד (באדיבות האמן)

 

התערוכה והספר המצוין הנלווה להה מציגים את האקטיביזם בחברה הפלסטינית בישראל, את שיתופי הפעולה של תנועות, פעילים ויוצרים יהודים וערבים מישראל ושל יהודים שפועלים מתוך אג'נדה דומה. כפי שעולה בספר – אבל פחות בתערוכה עצמה – העשייה הזאת אינה מדברת בקול אחד: יש המבקשים להתחבר למרחב הערבי ולהתבדל מהחברה היהודית, אחרים מבקשים להיכלל בסיפור הכלל-מדינתי תוך שיתוף פעולה עם יהודים-ישראלים. בתווך עומדות דעות ושיטות המחברות בין השניים באופנים שונים.

 

המצאת המסורת

כוחה של התערוכה הוא לא ביצירות האמנות המוצגות בה, שיש בהם טובות יותר ויש בהם טובות פחות, וגם העיצוב שלה לא פעם לא נוח ועמוס מדי לטעמי, אלא בהצגת נושא של אקטיביזם אקוטי שאינו מקבל כמעט נראות בשיח הישראלי-ציוני השגור. גם העבודות הפחות בולטות בתערוכה מקבלות חוזק מסוים בהנכחה של חומרים היסטוריים שמוצגים לצדם – מה שמחזק את הפרקטיקה של "מאמר חזותי".

 

החשיבות שבהתרכזות בעשייה שבערים שנכבשו על ידי ישראל ב-1948, שהיום הם ערים דו-לאומיות, מתחדדת על רקע המודעות לזהויות החדשות שמתפתחות שם מתוך יחס דו-קוטבי שבין כובש לנכבש וההשפעה ההדדית ביניהם. אף על פי שמדובר עדיין בתופעה שולית, המכלול המתקבל כאן הוא בדרך כלל הצעה לשיתוף פעולה והזדהות הדדית דרך הבניית נורמות חדשות של איזונים פוליטיים וערכיים. " כוחה של התערוכה הוא לא ביצירות המוצגות בה, שיש מהם טובות יותר ופחות, וגם העיצוב שלה לא פעם לא נוח ועמוס מידי לטעמי; אלא בהצגת נושא של אקטיביזם אקוטי שלא מקבל כמעט נראות בשיח השגור "

 

אף שרבים מהאקטיביסטים מתמודדים עם המציאות הממשית בניסיון לתקן את מה שאפשר, ביסוד התערוכה עומדת גם שאלת ה"נרטיב". לפי אדוארד סעיד, ה"זיכרון הקולקטיבי" אינו אותנטי או אובייקטיבי, אלא הוא שדה של פעולות והבניות המשקפות מאמץ ממשי לייצר זהות. לפי סעיד, השדה הזה הוא בהכרח בעל משמעויות פוליטיות. המושג "המצאת מסורת" שמזכיר סעיד בעקבות חוקרים אחרים (הובסבאום וריינג'ר) הוא לכאורה סתירה מני וביה. מחד גיסא, "המצאה" היא משהו חדש, ומאידך גיסא "מסורת" היא משהו אותנטי מהעבר.

 

"המצאת המסורת" משקפת אפוא יצירה של משהו חדש, שאמנם נבנה על יסודות העבר, אבל מייצר אותו מחדש לצורכי ההווה. הפרקטיקה הזאת עושה שימוש סלקטיבי בזיכרון הקולקטיבי על ידי כך שהיא מדגישה פרטים מסוימים ומוחקת דברים אחרים. הזיכרון הסלקטיבי הזה יעיל מאוד ביצירת זהות והוא יוצר את מה שסעיד מכנה "רטוריקה של השתייכות".

 

כמו "המצאת המסורת", סעיד מדבר גם על "המצאת הגיאוגרפיה", שמתומרנת ומאופיינת גם היא בשביל לייצר את הזהות או את ה"קהילה המדומיינת" (מושג שטבע בנדיקט אנדרסון). לכן, נרטיבים היסטוריים, וכן מיתוסים, הם תחומים שתמיד יש לבחון אותם בחשד. חלק מהאמנים המציגים בתערוכה, ודווקא הפלסטינים שבהם, מודעים מאוד לכך; הם עושים בתובנות אלה שימוש לא רק לצורך אישוש וחיזוק עמדתם, אלא גם להצגת המורכבות ביחס למה שנתפס כפרויקט פלסטיני לאומי, דהיינו, יצירת נרטיב נגדי לזה היהודי-ציוני.

 

הדור הזקוף

"מסלול האוטובוס" (2008), פרויקט של של סכנדר קובטי ויוחאי אברהמי, היה סיור ממונע שמשתתפיו קיבלו הדרכה בדויה לגבי ההיסטוריה של האתרים שהיו קיימים לפני 48', שעל פניהם הם חלפו. קובטי ורביע בוכרי, בסרטם "אלחקיקה" (האמת) משנת 2002, בדו נרטיבים חדשים תוך כדי שאילת שאלות לגבי האופן שבו נרטיבים מתקבעים. באחד הקטעים אומר קובטי : "יש הבדל בין אמת למציאות. כל מה שתציג כאמת ייהפך לאמת בעיניך ובעיני מי שרוצה להאמין שזו האמת. אבל מי שמחזיק באמת אחרת יאמר שזה בולשיט". הרוח הכוללת של התערוכה, לכן, אמנם מייצרת נימה ביקורתיות, בעיקר ביחס לסיפור הציוני – אבל לצדה אפשר לזהות גם רפלקסיה עצמית; פרקטיקה הכרחית ליצירת דו-שיח כן ועמוק.
5 רונן אידלמן, אוטוביוגרפיה של עיר, 2007 (באדיבות האמן)

 

התערוכה נפתחת בעבודה של מאיר גל "ללא כותרת (הטבעת)" (1994): על שמיכות צבאיות המקופלות ומונחות על האדמה מופיעים ציטוטים מפרוטוקול הממשלה משנת 1948 - דברים מבעיתים של שר החקלאות אהרון ציזלינג: "נאמר שהיו מקרי אונס ברמלה. יכול אני לסלוח למעשי אונס. אבל לא אסלח למעשים שנראים לי חמורים יותר [... ]". אין ספק שיש כאן קריאה ביקורתית חשובה, ומעבר לכך העבודה מכוונת להנכיח נרטיב היסטורי אחר – ה"נכבה" הפלסטינית, שאינה מופיעה כמעט בתוכניות החינוך הישראליות. שילוב הדיון ב"נרטיב" עם הצגתה של העשייה האקטיביסטית הממשית מייצר כאן מהלך קונסיסטנטי שבו הנכחת נרטיב שונה מזה היהודי-ציוני הוא חלק מהעשייה החברתית של ערבים ויהודים גם יחד שמנסה התערוכה להציג.

 

מה שמחליש את התערוכה או מחזק אותה – תלוי בנקודת מבטו של המתבונן – היא העובדה שבמידה רבה מוצגים בה קולות מסוימים, אך כדרכו של עולם מודרים ממנה קולות אחרים. בקולות הרדיקליים, הלוחמניים, המתנגדים מהיסוד ללגיטימיות של היהודים לגור במרחב התערוכה אינה עוסקת.

 

דני רבינוביץ וח'אולה אבו-בקר הבחינו בעבר במה שקראו "הדור הזקוף". דור זה הגיע לפרקו על ברכי שני תהליכים מקבילים. האחד, התסכול של ערבים אזרחי ישראל מהמאבק האזרחי על זכויותיהם, והשני, הבשלתה של התנועה הלאומית הפלסטינית בשטחים ובפזורה. לדברי החוקרים, הדור הזה עודד את מגמת האחדות הפלסטינית, וביסוד הדברים עומד המאבק בינם לבין המדינה. מבחינה זו, נדמה שהתערוכה "תסיסה" מתיימרת ללכת צעד נוסף ולזהות בזמן אמת מהלך חדש שמתרקם. " אמנם, תערוכה המציגה עשייה או קריאת כיוון רדיקלית שמערערת מן היסוד על המערכת השלטת והלגיטימיות שלה אין כאן, אבל באווירה העכשווית בישראל, אווירה המתנגדת לכל דיאלוג יהודי-ערבי שאינו מטשטש מחלוקות ומשטח מורכבויות, מדובר ללא ספק בתערוכה אמיצה וחשובה. "

 

הבמאית אבתיסאם מראענה נתנה לכך ביטוי מובהק בראיון שמופיע בספר. היא מערערת על התפיסה השלטת שלפיה "פלסטיני יוכר כאקטיביסט רק אם הוא נאבק בכיבוש במדינת ישראל או נושא את דגל הלאומיות". קשה לדעת האם באמת מדובר במהפך תודעתי שהתפתח מתוך אותו "דור זקוף" שסומן בעבר. כך או כך, "תסיסה" היא תערוכת שמאל-ישראלית קלאסית, שמכוונת להציג אופק חיובי של שיתוף יהודי-ערבי. ואכן, ממה שעולה ממנה, בולטת פרקטיקה של האקטיביסטים – לא לערער את היסודות לגמרי, אלא לפעול בתוך המציאות ליצירת מציאות טובה ושוויונית יותר.

 

אמנם, תערוכה המציגה עשייה או קריאת כיוון רדיקלית שמערערת מן היסוד על המערכת השלטת והלגיטימיות שלה אין כאן, אבל באווירה העכשווית בישראל, אווירה המתנגדת לכל דיאלוג יהודי-ערבי שאינו מטשטש מחלוקות ומשטח מורכבויות, מדובר ללא ספק בתערוכה אמיצה וחשובה.

 

תסיסה – דיור, שפה, היסטוריה – דור חדש בערים היהודיות-ערביות, אוצרת: רונה סלע, מוזיאון נחום גוטמן לאמנות



בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי
 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus