הרוב הדומם
הרוב הדומם
social
facebook whatsup email tweeter
15.2.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
המחירים עולים? אנחנו נשארים בבית. השחיתות גואה? אנחנו נשארים בבית. כבר אי אפשר למנות את העוולות? אנחנו נשארים. מוני אנדר מקנא במצרים שיצאו לכיכר וחוללו מהפכה

האמת שיש הרבה מדינות בעולם, ותסלח לי לרגע ארץ ישראל הקדושה וזבת החלב ודבש שלנו, שיש מה לקנא בהם. הנופים של צרפת, השופינג של לונדון, הגודל של אמריקה והכסף של שווייץ הם רק דוגמה מייצגת. אבל באמת שלא חשבתי שיום יבוא והמצב יתדרדר עד כדי כך שאקנא אפילו בשכני מדרום – המצרים. בכל זאת הם הצליחו לערוך מהפכה שלימה.

מה אתם חושבים על זה?

מילים כמו כיכר א -תחריר, שאהירה אמין, קריאות ללחם ועבודה וכמובן מוברק תתפטר העלו ניחוחות של נוסטלגיה מימי הבסטיליה וחומת ברלין, ושוב הוכיחו כי עוד לא נברא הכוח שיכול לעצור מחאה אזרחית עממית שנשענת על ערכים מוצדקים. האמת אולי יש כוח אחד שכזה. קוראים לו האופי הישראלי. וכך בזמן שבצרפת יוצאים בממוצע מידי חודש מאות אלפי אנשים כדי להפגין נגד העלאת מחירי התחבורה הציבורית, ביוון 'שורפים את המועדון' כי העלו את גיל הפנסיה ובארה"ב תוכל לבחור בכל רגע נתון, ממש כמו בתפריט v.o.d. לאיזו הפגנת המונים תרצה להצטרף, בישראל אנשים פשוט לא יוצאים למחות.

 mvny_tkhryr
למה אצלנו הן נשארות ריקות? כיכר א-תחריר  (cc by Ramy Raoof)

פעם בכמה שנים בממוצע מתמלאת איזו כיכר במפגינים נגד או בעד התהליך המדיני, ובכך למעשה מסתכמת אחת הזכויות הגדולות שניתנו לנו כאזרחים. שום דבר על רמת המחירים המטורפת של מוצרי הבסיס, מאומה על הסיכוי הדומה לזכייה בלוטו לכך שתצליח לקנות דירה במקום מפותח בלי לשדוד בנק או את ההורים, כלום על עושק הקופה הציבורית, תקציב עתק שמנוהל בחובבנות ראויה שלמה, או מערכת חינוך שנמצאת כבר הרבה אחרי הקריסה.  חכו רגע ותראו שזו לא רק זכות. זו גם חובה.

של מי הפרה הזו?
הגמרא מספרת כי לפני אלפי שנים לרבי אלעזר היתה מחלוקת לגבי האופן המותר בשבת להוצאת פרה לרחוב. בין היתר מספרת אותה גמרא כי לרבי אלעזר בעצמו היתה פרה שיצאה לרחוב בדיוק באופן שאותו רצה לאסור. רגע רגע, משתוממת הגמרא, הרי זו בכלל היתה הפרה של השכנה ולא של הרב? לא משנה מאין מגיעים התירוץ והתובנה. עצם העובדה שרבי אלעזר ראה את הפרה יוצאת באופן הסותר את דעתו, אך הוא לא עצר כדי למחות על כך, הופכת אותה לפרה שלכאורה בבעלותו.

ובאמת הרבה פעמים אתה שומע אנשים מתרצים לעצמם את הפסיביות שלהם בשלל תירוצים. 'מה זה כבר יעזור', 'גם ככה לא סופרים אותנו', 'הכל פה מכור', 'בסוף גם ככה הם יעשו מה שבא להם, אז לא חבל על הזמן שאפשר לראות בינתיים את דנה ופרידה מתקוטטות בבגרות כ"כ נעימה בערוץ 20?'

אבל הפסיביות הזו היא אם כל רע. היא אמנם חלומו של כל משטר ומבטיחה לו חופש פעולה כמעט טוטאלי או טוטאליטרי, אבל היא הסיוט של כל בן אדם שאי פעם חלם לשנות משהו. הנה, רק לפני שבוע, לאחר עוד עלייה במחירי הדלק, נשמעו קולות מחאה רמים קצת יותר מהרגיל. בכל זאת לא צריך להיסחף – זה לא שמישהו באמת תכנן להגיע לכיכר רבין ולהתעמת עם השלטון אבל מספיק – רמים ומלחיצים כדי לגרום לשר האוצר להרגיש לחצים בחזה, ולראש הממשלה לכנס מסיבת עיתונאים ולמחיר הדלק לרדת ב-23 אגורות. כמה סמלי, אבל כמה מאתגר. תחשבו מה היה ניתן לעשות פה אם פעם בחודש מאתיים אלף איש היו מראים שלא מקובלת עליהם השחיתות הציבורית.

האמת שזה ממש מוזר. הרי הישראלי המצוי תמיד מתגאה בכך שהוא לא פראייר, עליו אי אפשר לעבוד, הדבר האחרון שהוא יעשה זה לחכות בתור, וחכה שתיגמר הגבינה צהובה בבופה של המלון איזה צעקות תקבל ממני.   אז אזרחי ישראל היקרים. הגיע הזמן לצאת מהקיפאון, לצאת להפגין ולמחות, ואפילו לא לחשבן אם זה יעזור. היה פעם מישהו שאמר 'כשכואב – אז צועקים. לא מחשבנים את הצעקה תעזור לריפוי הפצע.'

ואם לא צועקים, אז כנראה שלא כואב.

 כתב: מוני אנדר
רוצים להצרף לדף הפייסבוק שלנו?

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus