הרהורי עבירה
הרהורי עבירה
social
facebook whatsup email tweeter
11.6.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
היכן עובר הגבול בין תיאוריה למעשה, והאם אפשר להעניש אדם שרק חשב לבצע פשע, אך לא ביצע אותו בפועל?

 לוגו מדור הדף השבועי
מנהני מילי? דתנו רבנן: "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע" (שמות כ"ב, ח')  -  בית שמאי אומרים: מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר  "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" (שמות כ"ב, ז'). אמרו להן בית שמאי לבית הלל: והלא כבר נאמר על כל דבר פשע! - אמרו להן בית הלל לבית שמאי: והלא כבר נאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו! אם כן מה תלמוד לומר "על כל דבר פשע"? - שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין? תלמוד לומר "על כל דבר פשע"
(בבא מציעא מ"ד, ע"א)

הקשר:
במשנה האחרונה בפרק השלישי של מסכת בבא מציעא מוצגת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בנוגע לפער בין מחשבה ומעשה: "החושב לשלוח יד בפיקדון, בית שמאי אומרים חייב ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר: 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו' (שמות כ"ב, ז')". הברייתא הנידונה כאן מרחיבה את עמדות שני הצדדים, ומסבירה אותן כתשובה לשאלה "מנהני מילי", כלומר, מנין הדברים האלה (אשר במשנה)?

דיון:
מהו "פשע" ומי אחראי עליו? המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל מדגישה את יכולת הבחירה של האדם, ולפיכך גם את אחריותו למעשיו.

"עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע" (שמות כ"ב, ח') -  בית שמאי אומרים: מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" (שמות כ"ב, ז')  - המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל נסובה על פרשנותם של פסוקים ועל ההלכה שיש לגזור מהם. הפסוקים בשמות כ"ב, ו'-ח'  דנים במקרה שבו נגנב רכוש מביתו של מי שהופקד לשמור עליו, והגנב לא נתפס. בעל הבית (השומר) והמפקיד מחויבים להציג את דבריהם בפני האלוהים, אשר יכריע מי מהם משקר ואם בעל הבית חייב בתשלום הגניבה.

לפי הברייתא, בית שמאי טוענים שיש לחייב על המחשבה - הכוונה לפשוע - כשם שמחייבים על המעשה, וסומכים את דבריהם על הביטוי "על כל דבר פשע". נראה שהם מכוונים להדגיש את המילה "דבר" אשר בפסוק זה, שיש בה משמעות של "דיבור" לעומת "מעשה". לעומתם טוענים בית הלל שרק שליחת יד ממשית אל רכוש אדם אחר היא פשע, וסומכים את דבריהם על הפסוק "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו".

הבנתם של בית שמאי נראית משונה: כיצד ניתן לחייב מישהו על מחשבה בלבד? האם יוכל בית הדין לקבוע מה חשב אדם בלבו - הרי אלוהים בלבד בוחן כליות ולב!

 dvdv_tvpz32


המכילתא דרבי ישמעאל (מס' דכספא י"ט) מנסה להבין מדוע חוזרת התורה פעמיים על הציווי שלא לקלל את אלוהים: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כ"ב, כ"ז) ו"וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ"ד, ט"ז). ר' עקיבא מסביר שאין כאן כפילות, כיוון שהפסוק בשמות מציין את החטא והפסוק בוויקרא מלמד על העונש. ר' ישמעאל, לעומתו, טוען טענה אחרת: "בדיינין הכתוב מדבר, שנאמר: 'עד האלוהים יבוא דבר שניהם'". ר' מבין ישמעאל שהביטוי "אלוהים" מכוון לבית הדין האנושי, ולא לאלוהים ממש, ולכן לדעתו יש איסור לקלל גם את הדיינים ולא רק את ה'. ר' ישמעאל סומך את דעתו על שמות כ"ב, ח', הנזכר גם בברייתא הנידונה כאן. מדבריו עולה שהאחראים לשפוט את השומר שממנו נגנב הרכוש הם הדיינים, ולא אלוהים ממש. רעיון זה התקבל אצל חז"ל והפרשנים לאורך הדורות (ראו, למשל, את פירוש רש"י לשמות כ"ב, ח'). למרות שיש כאן פתח לדיון מעמיק ורציני בסמכותם של הדיינים, במקור כוחם ובמעמד שהחכמים משווים להם (יש לזכור, כמובן, שהחכמים עצמם שירתו כדיינים), אני מבקשת להדגיש כרגע נקודה אחרת - ייתכן שבית שמאי לא קיבלו את הפירוש הזה לפסוק והאמינו כי בפשט שלו הוא מדבר באמת על אלוהים. כלומר, אם "על כל דבר פשע" יש להגיע עד האלוהים, ואם הביטוי "דבר פשע" מלמד גם על מחשבה ולא רק על מעשה, ברור כי רק אלוהים עצמו יוכל לשפוט ולהרשיע במקרה זה, ולא יועילו כאן דיינים אנושיים. ייתכן שבניגוד לגישה זו טוענים בית הלל שאי אפשר לנהל קהילה בהסתמך על השיפוט האלוהי - שכידוע, אינו זמין ונגיש כל כך - ויש למנות שופטים אנושיים למשימה זו; ובשל מגבלותיהם של שופטים כאלה, אי אפשר לחייב על המחשבה וניתן לדון בפשע רק כאשר התבצע בפועל, כאשר יד פיזית נשלחה ברכוש של אדם אחר.

אמרו להן בית שמאי לבית הלל: והלא כבר נאמר על כל דבר פשע! - אמרו להן בית הלל לבית שמאי: והלא כבר נאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו! - כדרכם של מדרשים מסוג זה, מתפתח כאן מעין דיון בין החולקים. כיוון שכל צד "בחר" פסוק כדי להשעין עליו את מסקנתו ההלכתית, הוא נשאל עכשיו כיצד יפרש את הפסוק שבחר הצד השני. בית הלל נדרשים לפרש את "על כל דבר פשע" ובית שמאי יצטרכו להסביר את הבנתם ל"אם לא שלח ידו".

אם כן מה תלמוד לומר "על כל דבר פשע"? - שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין? תלמוד לומר "על כל דבר פשע" - הברייתא אינה מסתירה באיזה צד היא תומכת. הרמז העיקרי לכך שהיא מבטאת את דעת בית הלל נמצא בעובדה שתשובתם של בית שמאי לשאלה המופנית אליהם נעלמה ו"המילה האחרונה" שמורה כאן לבית הלל.

 dnyl_znqv1
דניאל זאנקו בבית המשפט


כאמור, להבנת בית הלל, הביטוי "אם לא שלח ידו" מלמד שרק מי ששלח ידו בפועל אל רכוש חברו אשם בפשע. הביטוי "על כל דבר פשע" מרחיב, אם כן, את ההגדרה הקודמת, ומוסיף עליה גם מעשה של שילוח אדם אחר לביצוע פשע (אולי מתוך הבנת המילה "דבר" כ"דיבור"). כדאי לשים לב שהמרחק הפרשני בין בית הלל לבית שמאי מצטמצם מעט באמצעות פירוש זה, ומסתמן ששני הבתים מאמינים שאדם יכול להיות חייב בפשע גם אם לא שלח את ידו באופן פיזי.

במקומות אחרים בתלמוד (ראו למשל קידושין מ"ב, ע"ב) נטען ש"אין שליח לדבר עבירה". כלומר, מי שנשלח לבצע עבירה חייב בעצמו על מה שעשה ואילו השולח פטור. דברי בית הלל בברייתא הנידונה כאן סותרים את העמדה הזו: אם "על כל דבר פשע" בא להחיל את החיוב גם על מי ששולח אחר לבצע עבירה, הרי ש"יש שליח לדבר עבירה". בראשית מסכת בבא מציעא (דף י', ע"ב) מציעים רבינא ורב סמא שני סייגים לפטור על השולח מאחריות לביצוע הפשע. לפי רבינא, כאשר השליח קטן ואינו בר-חיוב, מי ששלח אותו חייב על העבירה שביצע שליחו ובמקרה כזה "יש שליח לדבר עבירה". לפי רב סמא, חיוב השולח בעבירה שביצע שלוחו יכול להיעשות במקרה שבו לשליח לא עמדו זכות הבחירה וחופש הרצון. כאשר לשליח יש חופש בחירה - אם רוצה, יעשה, ואם לא רוצה, לא יעשה - הוא עצמו יחויב על העבירה שביצע ואין להאשים את שולחו.

החכמים מקיפים את הפשע ומבצעיו הפוטנציאליים מכל הכיוונים האפשריים, ומנסים לגדור אותם באזהרות: גם אם לא יכול בית הדין לחייב את מי שהעלה בדעתו לשלוח יד אבל לא ביצע זאת בפועל, דבר הפשע יגיע עד אלוהים; גם אם השולח מישהו אחר לעבור עבירה אינו מחויב עליה בפועל, מחשבת הפשע שלו נזקפת לחובתו (לפחות על פי בית שמאי, שלמרות שדעתם נדחתה היא מהדהדת לדורות); גם אם הפשע שעשה אדם כלשהו בוצע במצוות אחר, האחריות המלאה נופלת על המבצע, על זה ששלח את ידו. החכמים מבקשים להרחיב את אחריות האדם לבחור בטוב, ובכך מעצימים את הדרישה המוסרית ממנו. 

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות". 

לתגובות: editor@bac.org.il

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus