דויד גרוסמן (צילום: יוסי זמיר, פלאש90)
המגפה תהיה אירוע גורלי ומכונן. כשהיא תדעך, יצוצו אפשרויות חדשות
social
facebook whatsup email tweeter
21.3.20
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"מצד אחד, בגלל טבעו של הקטל ההמוני, המתים שאינם מוכרים לנו הם רק מספר, הם אנונימיים וחסרי פנים. ומצד שני, כשאנחנו מביטים כיום בקרובים לנו, באהובינו, אנחנו חשים עד כמה כל אדם הוא תרבות שלמה, אינסופית, שהיעלמה יגרע מן העולם משהו שאין ולא יהיה לו תחליף"
""המגפה אינה כשיעור מידתו של אדם", כתב אלבר קאמי בספרו "הדֶבֶר", "לפיכך אומר אדם בלבו כי המגפה נעדרת ממשות היא. זה חלום רע שעתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע בני האדם הם שחולפים""
"יהיו כאלה שישאלו את עצמם לראשונה שאלות על בחירות שעשו, על ויתורים ועל פשרות. על אהבות שלא העזו לאהוב. על חיים שלא העזו לחיות. אנשים ונשים יתהו — לזמן קצר, כנראה, אבל האפשרות בכל זאת תתנסח — מדוע הם משחיתים את ימיהם על מערכות יחסים שממררות את חייהם"
דויד גרוסמן כתב מאמר שפורסם במוסף של עיתון "הארץ" בתאריך 19/03/20 מאמר שמומלץ לקרוא בעיתות אלו של משבר; אנו שמחים לפרסם אותו גם כאן אצלנו באתר בית אבי חי

היא גדולה מאיתנו, המגפה, ובמובן מסוים לא נתפסת. היא חזקה מכל אויב בשר־ודם שפגשנו, וגם מכל גיבור־על שהמצאנו בדמיונות ובסרטים. לפעמים מתגנבת ללב מחשבה מַקפיאת דם, שאולי הפעם, במלחמה נגדה, נפסיד, נפסיד ממש. תבוסה עולמית. כמו בימי "השפעת הספרדית". מחשבה שמסולקת מיד, כי מה פתאום נפסיד? הרי אנחנו האנושות של המאה ה–21! אנחנו משוכללים, ממוחשבים, חמושים באינסוף כלי נשק והרס, מוגנים באנטיביוטיקה, מחוסנים... ואף על פי כן, משהו בה, במגפה הזאת, אומר שכללי המשחק הפעם שונים מכל מה שהורגלנו בו, עד כדי כך שאפשר לומר שלפי שעה אין כללים למשחק הזה. באימה אנחנו סופרים מדי שעה את החולים והמתים בכל קצווי העולם. ולעומת זאת, באויב שניצב מולנו לא ניכרים שום סימנים של עייפות או האטה כאשר הוא קוצר בנו באין מפריע. כשהוא עושה שימוש בגופינו כדי להתרבות.

 

משהו בהיעדר פָניה של המגפה הזאת, ברִיק האלים שלה, כאילו מאיים לשאוב לתוכה את כל היש שלנו, שנראה פתאום כל כך שברירי וחסר ישע. גם אינספור המילים שנאמרו עליה בחודשים האחרונים לא הצליחו לעשותה אפילו קצת יותר מובנת וצפויה.

"המגפה אינה כשיעור מידתו של אדם", כתב אלבר קאמי בספרו "הדֶבֶר", "לפיכך אומר אדם בלבו כי המגפה נעדרת ממשות היא. זה חלום רע שעתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע בני האדם הם שחולפים. הם סברו כי עדיין הכול אפשר להם, ובזה כלולה ההנחה כי המגפות הן מחוץ לגדר האפשר. הם המשיכו בעשיית עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בהשקפות. כיצד יכלו לחשוב על הדֶבֶר, השם קץ לעתיד?"

(תרגם: יונתן רטוש. הוצאת עם עובד).

 

אנחנו כבר יודעים: אחוז מסוים של האוכלוסייה יידבק בנגיף. אחוז מסוים ימות. בארצות הברית מדברים על למעלה ממיליון איש שימותו. המוות כעת מוחשי מאוד. מי שיכול — מדחיק. אבל מי שכוח הדמיון שלו פעיל מאוד — כמו כותב שורות אלה, למשל, ולכן יש להתייחס לדבריו מתוך ספק ופקפוק — הופך לקורבן של דמיונות ותרחישים שמשכפלים את עצמם במהירות שאינה נופלת מקצב ההדבקה של הנגיף. כמעט כל אדם שאני פוגש מקרין אליי בהבזק את האפשרויות השונות של עתידו ברולטה של המגפה. וגם את חיי בלעדיו. ואת חייו בלעדיי. כל פגישה, כל שיחה, עלולה להיות האחרונה.

 

הטבעת הולכת ומתהדקת: תחילה אמרו לנו, "סוגרים את השמים" (איזה ביטוי! רק "מחסום כיסופים" מופרך כמוהו ומדויק כמוהו). אחר כך נסגרו בתי הקפה האהובים, התיאטראות, מגרשי הספורט, המוזיאונים. גני הילדים, בתי הספר, האוניברסיטאות. בזה אחר זה האנושות מכבה את פָּנָסיה.

 

פתאום יש בחיינו דרמה אסונית בקנה מידה תנ"כי. "ויגף ה' את העם". ויינגף העולם. כל אדם בעולם משתתף בדרמה הזאת. אין אדם מוּדר ממנה. אין מי שעוצמת השתתפותו בה פחותה משל האחרים. מצד אחד, בגלל טבעו של הקטל ההמוני, המתים שאינם מוכרים לנו הם רק מספר, הם אנונימיים וחסרי פנים. ומצד שני, כשאנחנו מביטים כיום בקרובים לנו, באהובינו, אנחנו חשים עד כמה כל אדם הוא תרבות שלמה, אינסופית, שהיעלמה יגרע מן העולם משהו שאין ולא יהיה לו תחליף. חד־פעמיותו של כל אדם זועקת מתוכו פתאום, וכשם שהאהבה גורמת לנו לייחד אדם אחד מתוך ההמונים שזורמים בחיינו, כך מסתבר עושה לנו גם תודעת המוות.

 

 

דויד גרוסמן תומר נויברג
(צילום: פלאש90, תומר נויברג)

 

 

ויבורך ההומור, הדרך הטובה ביותר לעמוד בכל זה. כשאנחנו מצליחים לצחוק על הקורונה אנחנו בעצם אומרים שהיא עדיין לא גרמה לנו לשיתוק מוחלט. שעדיין יש בנו חירות תנועה מולה. שאנחנו ממשיכים להיאבק בה ושאיננו רק קורבן חסר ישע שלה (למען הדיוק, אנחנו כן קורבן חסר ישע שלה, אבל המצאנו דרך לעקוף את זוועת הידיעה הזאת, ואפילו להשתעשע בה). עבור רבים עשויה המגפה להפוך לאירוע גורלי ומכונן בהמשך חייהם. כאשר היא תדעך, סוף סוף, ובני האדם ייצאו מבתיהם אחרי סגר ממושך, ייתכן שאפשרויות חדשות ומפתיעות יתנסחו: אולי המגע בתשתית הקיום יחולל זאת. אולי המוחשיות של המוות ונס ההצלה ממנו יטלטלו ויזעזעו נשים ואנשים.

 

רבים יאבדו את יקיריהם. רבים יאבדו את מקום עבודתם, את מטה לחמם, את כבודם. אבל כשתסתיים המגפה יהיו אולי גם כאלה שלא ירצו לחזור לחייהם הקודמים. יהיו כאלה — אלה שיוכלו, כמובן — שיעזבו את מקום העבודה שבמשך שנים חנק ודיכא אותם. יהיו שיחליטו לעזוב את משפחותיהם. להיפרד מבני או בנות זוגם. להביא ילד לעולם, או דווקא להימנע מכך. יהיו שייצאו מהארון (מכל מיני ארונות). יהיו שיתחילו להאמין באלוהים. יהיו דתיים שיתפקרו. אולי תודעת קוצר החיים ושבריריותם ידרבנו אנשים ונשים לקבוע להם סדר עדיפויות חדש. להתעקש הרבה יותר על הבחנה בין עיקר וטפל. להבין שהזמן — ולא הכסף — הוא המשאב היקר ביותר שלהם.

 

יהיו כאלה שישאלו את עצמם לראשונה שאלות על בחירות שעשו, על ויתורים ועל פשרות. על אהבות שלא העזו לאהוב. על חיים שלא העזו לחיות. אנשים ונשים יתהו — לזמן קצר, כנראה, אבל האפשרות בכל זאת תתנסח — מדוע הם משחיתים את ימיהם על מערכות יחסים שממררות את חייהם. יהיו גם כאלה שההשקפות הפוליטיות שלהם ייראו להם פתאום שגויות, מבוססות אך ורק על חרדות או על ערכים שהתפוררו בזמן המגפה. אולי יהיו כאלה שיטילו פתאום ספק בסיבות שגורמות לעם שלהם להילחם באויבו במשך דורות, ולהאמין שהמלחמה היא גזירה משמים. ייתכן שהעמידה בניסיון אנושי כל כך קשה ועמוק תגרום לאנשים למאוס בעמדות לאומניות, למשל, ובכל מה שמשמר את המפריד והזר והשונא והמתבצר. אולי יהיו גם כאלה שלראשונה יתהו, למשל, מדוע ישראלים ופלסטינים ממשיכים להילחם אלה באלה, ולשחֵת את חייהם למעלה ממאה שנים, במלחמה שהיתה יכולה להיפתר כבר מזמן?

 

עצם הפעלת הדמיון מתוך תהום הייאוש והפחד ששוררים כעת יש לה כוח משלה. לא רק לראות שחורות יכול הדמיון, אלא גם לשמור על חירות הנפש. בזמנים משתקים כאלה הדמיון הוא כמו עוגן שאנו משליכים ממעמקי הייאוש אל העתיד, ומתחילים למשוך את עצמנו לעברו. עצם היכולת לדמיין מצב טוב יותר פירושה שעדיין לא אפשרנו למגפה, ולַפַּחַד מפניה, להלאים את כל ישותנו. ומכאן אפשר לקוות שאולי, כשתסתיים המגפה והאוויר יתמלא תחושות של החלמה והתאוששות ובריאות, תעבור את האנשים רוח אחרת; רוח של קלות ואיזו רעננות חדשה. אפשר שיתגלו בהם, למשל, סימנים מענגים של תום שאין בו אף שמץ של ציניות. אולי גם הרוך ייעשה פתאום, לזמן מה, הילך חוקי. אולי נבין שהמגפה הרצחנית נותנת לנו גם הזדמנות לחתוך מעלינו שכבות של שומן, של חמדנות חזירית. של חשיבה עבה ולא מובחנת. של שפע שהפך לגודש וכבר החל לחנוק (ולמה, לעזאזל, אספנו כל כך הרבה חפצים? מדוע גיבבנו כל כך את חיינו עד שהחיים עצמם נקברו מתחת להררי החפצים שאין בהם חפץ?).

 

ייתכן שאנשים יביטו בכל מיני יצירים מעוותים של חברת השפע והגודש, ופשוט ירצו להקיא. אולי תפלח אותם פתאום ההכרה הבנאלית, התמימה, שזה איום ונורא שיש אנשים כל כך עשירים ואחרים כל כך עניים. שנורא ואיום שעולם עשיר ושבע כל כך לא נותן הזדמנות שווה לכל תינוק שנולד. הלא כולנו רקמה אנושית מידבקת אחת, כפי שאנו מגלים כעת. הלא טובתו של כל אדם היא בסופו של דבר טובתנו. הלא טובתו של הכדור שעליו אנו חיים היא טובתנו, היא רווחתנו וצלילוּת נשימתנו, ועתידם של ילדינו.

 

ואולי גם אמצעי התקשורת, שהנוכחות שלהם כמעט טוטאלית בכתיבת סיפור חיינו ותקופתנו, ישאלו את עצמם ביושר מה חלקם בתחושת המיאוס הכללית שבה בוססנו לפני המגפה. מה חלקם בתחושה שלנו שבלי הרף אנשים בעלי אינטרסים חשופים לגמרי עושים בנו שימוש מניפולטיבי ששוטף את מוחנו ובוזז את כספנו. שמְספר לנו את הסיפור המסובך והטרגי שלנו בציניות ובגסות. לא על העיתונות הרצינית, החוקרת, האמיצה אני מדבר, אלא על אותה "תקשורת ההמונים", שהפכה כבר מזמן מתקשורת שמיועדת להמונים, לתקשורת שהופכת בני אדם להמון. ולא פעם גם לאספסוף.

 

האם משהו מכל מה שתואר כאן יתרחש? מי יודע. וגם אם יתרחש, אני חושש שהוא יתפוגג כנראה במהירות והדברים יחזרו להיות כפי שהיו, לפני שניגפנו, לפני המבול. את מה שנעבור עד אז, קשה מאוד לנחש. אבל את השאלות כדאי שנמשיך ונשאל, כמין תרופה, עד שיימצא החיסון למגפה.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus