הכסדום היינו?

עלינו לתבוע את עלבונה של המורשת, את עלבונם של קדמונינו, נביאנו, חכמינו, אבל מעל לכל, את עלבונם של אחינו בני האדם, אזרחי ישראל, שכנינו לארץ הזאת. הקולות הנשמעים היום גסים, מסוכנים וממוטטים את נקודת המפגש האפשרית שלנו זה עם זה. הם מורישים לנו בכוח עולם חרב של גטאות, שחזור אומלל של כל מה שאנו סבלנו. לאלה החתומים על הקולות והמעשים המגונים האלה אני אומרת: אתם ותורתכם מסוכנים לעם היהודי ולבני אדם. אינכם מגינים על העם היהודי, אלא צובעים לו אופק שחור וקר של דם, אש וייאוש. רב לכם מחילול השם הזה, שובו אל תורת אל חי, ש"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג', י"ז).

אבל קל יהיה לומר "הם" ולא "אנחנו", כאילו אש מלחכת בקצה המחנה. אלא שקצה המחנה הוא כאן: סקרים שנערכו בחברה היהודית בשנים האחרונות מלמדים ש-31% מאיתנו "חשים שנאה" כשהם שומעים ערבית; 37.4% מאיתנו מרגישים ש"התרבות הערבית נחותה"; 67% רואים בחיוב את גירושם של ילדי עובדים זרים; ו-55% מסכימים עם מכתב הרבנים. אלה נתונים עלינו, על כולנו. קשה לי להאמין שיש אדם אחד שאין לו איזה קרוב משפחה, חבר, שכן או עמית שמדברים כך. כולנו נגועים בצרעת הבית הזאת. והעובדה שמנהיגים דתיים העובדים בשירות המדינה או עומדים בראש ישיבות המתוקצבות על ידי המדינה מדברים כך בלי שיועמדו לדין נותנת להלך הרוח הזה אישור, והנגע הולך ומתרחב.

מגלות לריבונות
התורה משרטטת את סכנת הישיבה בארץ כבר בפרשה הראשונה לקורותיו של אברהם, פרשת "לך לך". אברהם ומשפחתו יורדים למצרים בשל הרעב הכבד, ובשובם מגלות מצרים נפרדים לוט ואברהם זה מזה. לוט הולך אל ארץ הכיכר ואברהם אל ארץ כנען. מרגע זה יסתמנו שתי פרדיגמות קוטביות ביחס לישיבה בארץ: סדום וכנען. סדום היא חברה מעשית: ארץ הבקעה פורייה, ואנשיה חוששים שיבואו מהגרים וזרים ויבקשו להתיישב בה. כך, מסיבות כלכליות-חברתיות, נולדת אידיאולוגיה של איסור על שותפות ועזרה לזר ולאחר, מדינת מקלט בדלנית שהולכת וסוגרת על יושביה באמצעות חקיקה ונורמות חברתיות, מדינת "שלי שלי ושלך שלך" (משנה אבות ה', י').

"גזענות מנומקת". מסגד שספג ונדליזם (צילומים: פלאש90)

מאוהלו הפתוח חוזה אברהם בחרדה בסדום, שבה בחר לוט אחיינו להתגורר. וכך אנחנו, וחלון הזמן וההזדמנויות צר מתמיד. את מצוות יישוב הארץ קיימנו, ועכשיו עלינו ללמוד את המצוות התלויות בארץ: לקט, שכחה, פאה, שמיטה. פתיחת שדותינו ותודעתנו לנוכחותם של אחרים. בחירה בכנען - לשון הכנעה.

האתגר האמיתי של הציונות הוא להיחלץ מאתגרי הגלות ולעבור אל אתגרי הריבונות. לא עוד עם הבורח מהעולם או עם המשיב לעולם כגמולו על רדיפותיו, אלא עם שמלמד את עצמו ואת העולם להיבנות. זאת מלכות ישראל שאותה שרטטו בדמיונם ובדמיוננו נביאי ישראל. הציונות השלימה את השלב הראשון, בניין הגוף, אך אוי לה אם תסיים בכך, כי המדינה היא רק שלד. עכשיו יש למלא אותו בתוכן שיתרום לקהילה היהודית והאנושית. השלב הזה בהיסטוריה של הציונות  הוא קריטי, ועליו נשענים היחסים העתידיים בינינו לבין עצמנו, בינינו ובין יהדות התפוצות, ובינינו ובין שכנינו ומדינות העולם. התחדשות הגוף אינה מספיקה להשלמת המפעל הציוני, ואם לא נכיר בכך נדון את עצמנו ואת ילדינו לחיים של סבל רוחני.

עכשיו הזמן לפעול, לפני שהדף הזה בהיסטוריה ייסגר. למה אנחנו מחכים? ממי אנחנו מפחדים? אנחנו חייבים להקים תנועה רחבה ופעילה שתעמיד אלטרנטיבה לאש; תנועה שתשרטט את ייעודה של הציונות לדור ואת משמעותה של ריבונות יהודית; הסתדרות ציונית-ישראלית שבה ישבו אנשים שלא קל להם לשבת יחד, אבל קשה להם יותר שלא; תנועה רחבה ומגוונת שתעמיד מסלול חלופי ואופק מול מסלול ההתרסקות הבדלני - מסלול חז"לי, פרגמטי. עלינו למצוא דרך להתאחד לא רק בשעת צרה, כי החברה הישראלית זקוקה לפרוגרמה ולמנהיגות שמסוגלות להתעלות מעל לאינטרס ולפחדים הסקטוריאליים ולייצר תחושה עמוקה של אחריות.

אזרחי הארץ הזאת משוועים למנהיגות טובה יותר, למנהיגות רוחנית ראויה יותר. לא מספיק לגנות את מה שנתפס כמנהיגות, על המנהיגים הראויים לגשת אל מקומם בהנהגה הציבורית עכשיו, ולהציע באומץ אלטרנטיבה שפויה, מתונה, חפצת חיים - גם במחיר של היפרדות מהממסד הדתי. כולנו נשלם על כך מחיר, אבל המחיר יהיה כבד בהרבה אם נשב ונחכה לרגע מתאים יותר. העם מוכן, האם יש כאן מנהיגים שיכולים להוביל אותו?

מדינת הפלא שלנו, המולדת האהובה, מצויה על סף אסון. ציונות במובנה הרחב ביותר - ככוח ייסוד מציאות חדשה ונועזת, ככוח חידוש פני המורשת, ככוח גיוס חוכמת הגלויות, ככוח פענוח השלום, ככוח צליחת הדרך שבין גלות לגאולה - ציונות זאת היא "האידיאל שאין לו סוף" שעליו דיברו הרצל, הנביא זכריה ושאר הנביאים לעמם ולאנושות כולה. מי שמתכנס יחד כדי לגרש חושך - צריך למצוא דרך להדליק את האור. "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כ"ט, י"א).