החסרי משוגעים אנו?

שיגעון, רוחניות ויצירה - מה הקשר?

השפה מבקשת למיין ולארגן את מכאובי הנפש. כיצד היא עושה זאת ומדוע?  כיצד משתקף הפחד מהשיגעון הטמון ביצר וביצירה באגדות התלמוד? מדוע ייאוש ותחושות של חוסר טעם, ערך עצמי נמוך והיעדר כוחות משמשים חומרי גלם לנבואה, לשירה, ואפילו להלכה? רגע לפני צאתה לדרך של הסדרה המסקרנת בעריכתם ובהנחייתם של ד"ר רוחמה וייס והפסיכולוג הקליני אבנר הכהן, מתפנה ד"ר וייס להשיב על כמה שאלות מסקרנות. הראשונה שבהן, היא האם חכמי התלמוד – בינם לבין עצמם – התייחסו אל החלק המתריס שביניהם כחריגים בנוף התרבותי של התקופות בהן פעלו.

 "ההתרסה, במובן של התעמתות חזיתית עם נורמות חברתיות ועם אמונות מקובלות, כולל עם ריבונו של עולם, הייתה אפשרות מקובלת בעולמם של החכמים", מסבירה וייס. "נדמה לי כי אמונתם של חז"ל באלהים לא אוימה על ידי הכעס הגדול ותחושת המבוכה ואין האונים מול המציאות הקשה עמה התמודדו כבני אדם בכלל וכיהודים בפרט. מדרש פסוקים כגון: 'מי כמוך באלים ה' – מי כמוך באילמים ה'' או הקביעה הנועזת הנעמדת מול אלהים ועושה שימוש אירוני בפסוקי התורה: 'לא בשמיים היא – אין משגיחים בבת קול' אינם חריגים ואינם מושתקים. התרסה היא חלק מהשיחה עם אלהים. המתריס אינו משוגע. הכואב אינו משוגע. הכאב אינו מושתק. חלק מהאיזונים שהציעו החז"ל, כך נדמה לי, היא במציאת נתיבים בהם ניתן לבטא את הכאב, את הפקפוק, את הכעס ואת המבוכה ולהישאר לחלוטין בתחום האפשר והנורמלי מבחינת ההתנהגות הלמדנית הראויה".

האם בכלל היתה הבחנה תלמודית בין שיגעון לגאונות?
"בוודאי שיש אבחנה בין גאונות לשיגעון. המשוגעים אינם אהודים על החכמים. הם מבהילים, הם עושים מעשים לא מובנים, הם משפילים את עצמם בפומבי ועוד. לעומת זאת, גאון הוא יצרי מאוד, יצירתי, עסוק בעצמו, חושב באופן פרוע אך לרוב מתנהג 'לפי הספר' ביום יום. המקום בו נפגש החכם עם המשוגע יכול היות אולי בחוויות דתיות מסוימות – בעיקר בשכחה עצמית תוך כדי לימוד תורה. שכחה עצמית עד כדי התערטלות בפומבי. וכן כאמור בסוגיות מיניות".

מייחסים לקבלה ולפילוסופיה את חלק הארי של הרוחניות. ומה על חכמי התלמוד? הלכה גרידא?
"אין הלכה גרידא. ביאליק במאמרו המכונן 'הלכה ואגדה'  כבר הבהיר את המובן מאליו, לאחר שנאמר בצורה בהירה על ידי ביאליק, שכל חוק, כל הלכה נולדו מתפיסת עולם 'ועל כן מאגדה'. הניסוח ההלכתי, לדידו, הוא חוליה במסע אין סופי של אגדה- תרגום להלכה – חזרה אל המקור הרעיוני – ביטוי משפטי מחודש – וכך הלאה. אני רוצה להרחיב גבולותיה של טענה זו ולטעון שככל שאני לומדת יותר תלמוד כך אני מתקשה יותר להבחין בין הלכה לאגדה. הלכה לדידי היא פעמים רבות צורת התנסחות, היא כסות, אבל התוכן של הלכה יכול להיות רק אגדי. הרבה הלכות שנבדקות לעומק הן חסרות כל משמעות משפטית וכל כולן אגדה. באמת ובתמים אומר שאיני יודעת יותר מהי הלכה ומהי אגדה. לתלמוד יש צורת התנסחות משלו ביחס למציאות. התלמוד חתרני במהותו. בונה עולמות ומפרקם באותו רגע ממש. התשוקה לבנות ולפרק בכל עת היא להבנתי שיחה במתח שבין החיים לבין המוות והיא על כן פסגת הרוחניות".

איך ההלכה מתמודדת עם התפרצות יצרים?
"'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו' קובעים חז"ל ומביאים שלל דוגמאות ליצרים העצומים והמתפרצים של עצמם. התפרצות יצרים היא דילמה. היא מראה על חוסר שליטה או על קשיי שליטה, ומאידך היא גם מלמדת על גדולתו של האדם שאינו שולט בעצמו. שליטה עצמית, ניצחון מוחלט של ה'סופר אגו' לא מרגש את חז"ל. חז"ל אוהבים אנשים מסכנים ומסתכנים. חז"ל הם במהותם אנשים בודקי גבולות יש קשר בין יצר ויצירה ועל כן יש גם הערצה לבעלי היצרים הגדולים. מובן שעלינו לתחום גבול בין גברים יצריים לנשים ייצריות. בעוד שיש כמעט סגידה חז"לית לבעלי היצרים, יש הסתייגות ובהלה גדולה מבעלות היצרים. ברוריה היא דוגמה קיצונית לאשה שהוכשלה בניאוף והתאבדה על פי המסורת המאוחרת של הסיפור, חכמים גברים שיצרם גבר עליהם לא שקלו התאבדות... 'נשים דעתן קלה' יכול להיות ביטוי לחוסר הנחת מנשים קלות לפיתוי. ובכמה מקומות אנו רואים שחז"ל האמינו שייצרן המיני של נשים עצום ורב אך זה ראוי לשמירה וגינוי. גברים יצריים זו מחמאה גדולה".

שיגעון, רוחניות ויצירה
מפגש ראשון: חמישי, ט בטבת, 16 בדצמבר, בשעה 20:30

כתבה: כרמית ספיר-ויץ

Model.Data.ShopItem : 0 6