גולה משוחררת וריבונות כלואה
גולה משוחררת וריבונות כלואה
social
facebook whatsup email tweeter
16.11.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
המתיחות העתיקה בין ירושלים לבבל שבה ומתגלה בימינו בשבר שבין ישראל והתפוצות. אך הפעם, סבור אברהם בורג, לא מדובר בריחוק גיאוגרפי, אלא בשתי מציאויות נפשיות ופסיכולוגיות

מיום היותנו לעם, לאומה, מתקיים בתוכנו מתח מתמיד בין המקומי לעולמי, בין ירושלים לבבל, בין הלוקלי לגלובלי, בין עם הארץ לעם עולם. אברהם גילה את אלוהים האחד מחוץ לארץ הקודש. משלושת האבות המייסדים, רק יצחק הוא יליד הארץ שלא עזב את גבולותיה מעולם: אברהם נולד בחו"ל וגלה למצרים מפני הרעב הגדול; יעקב נולד בארץ, אך נמלט לארצות הצפון מפני עשו ואל מצרים כדי לשבור שבר בימי הרעב.

אף השבטים נולדו מחוץ לארץ, ושם היו לעם. המדרש, והפרשנים בעקבותיו, מותחים את פרשנות הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג, י"ח) אל מעבר למילולי, מתיאור מצב העוסק בכלי זינם ובתחמושתם של הנמלטים ממצרים להגדרה קיומית שבין גולה לגאולה: "וחמושים... מחומשים. אחד מחמישה יצאו וד' חלקים מתו בשלושת ימי האפלה" (רש"י, שם). כלומר, אפילו בגאולת הגאולות רק חמישית מהעם (20%) מימשה את זכותה להיגאל ולעלות ארצה. מיני אז מתקיים מתח בין ארץ הקודש ("לעולם ידור אדם בארץ ישראל... שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה", רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ה', י"ב) לתפוצות ישראל ("לכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמם", ילקוט שמעוני, שמואל א'). התורה ניתנה מחוץ לארץ ישראל, והתלמוד הבבלי תמיד היה חשוב יותר מאחיו הירושלמי.

 burg3
 ישראל אמרה להלכה, ועדיין אומרת למעשה, "לא!” למי שאינו ציוני (פלאש90)

אני חלופי
מאז ומעולם נתפסה אצלנו הגולה כהחלטה קיומית של העם, כמצב צבירה שהשליטה בו נתונה בידינו אנו. הנביא מייעץ למדינה הישראלית של זמנו "כלי גולה עשי לך" (ירמיהו מ"ו, י"ט), כי פג תוקפה המוסרי של הריבונות ההיא. התפיסה ההיסטוריוסופית שלנו לא הטילה מעולם את האחריות לגלות בית שני על הרומאים מחריבי בית המקדש, זורעי ירושלים במלח ומגְלי היישוב - "מפני חטאינו (שלנו!; א"ב) גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". במשך אלפי שנות ריחוק היתה לנו, כיחידים וכקולקטיב, יותר מאשר הזדמנות אחת לחזור הנה, אבל מעולם לא ניצלנו אותה. כי הגולה היא חלק מהותי מקיומנו. לא כמו הצל השטוח, כהיטלו של הגוף המלא, אלא כ"אני חלופי", שהיה בתוקף יותר שנים מאשר האני המקורי, הריבוני.

בעת החדשה קיבלו הדברים ממדים אחרים וחדשים. במשך שנים ארוכות חיינו בתוך מעטפות סטריאוטיפיות שמנעו כל דיון אמיתי בהתפתחות השונה ובהתרחקות המשמעותית בין שני חלקי העם היהודי. התנועה הציונית, שהיתה תנועת מיעוט בעם היהודי עד תום מלחמת העולם השנייה, הפכה לפתע לתנועת הרוב העוצמתית ביותר בחלק השני של המאה העשרים. אלא שאת הרטוריקה שלה היא שכחה לשנות במעברים ממיעוט לרוב ומגלות לתקומה. עמדות קיצוניות כ"שלילת הגולה" של בן גוריון ו"נפולת של נמושות" של רבין אפיינו את השיח המעושה שבין ישראל והקהילות היהודיות בעולם. לקבל את הכסף ואת התמיכה האסטרטגית שלהם זה כשר, רצוי ואפילו מומלץ; אבל לקבל את כשרות הקיום שלהם, לכתחילה, בשום פנים ואופן לא. ישראל אמרה להלכה, ועדיין אומרת למעשה, "לא!” למי שאינו ציוני ולמי שאיננו אורתודוקס.

 גטו גדול
השניות הזו הזמינה צביעות קלישאתית והרבה מילים ריקות. כל עוד שני הצדדים - “אנחנו והם" - היו עסוקים במשימות התגייסות למענם של נזקקי העולם היהודי, השבר לא בקע. עכשיו, כאשר תמה עונת ההצלה ועברנו לעידן Rescue Post, הכל יוצא החוצה. ההתרחקות אינה גיאוגרפית, זה עמוק הרבה יותר. ככל שהיהודי בחו"ל צעיר יותר, מודרני ופרוגרסיבי יותר, הוא או היא מוצאים את עצמם בעימות ערכי עם ערכיה של ישראל, החברה והמדינה. זהו דור שלא חווה את ריגושי 48' ואת פעמי המשיח של 67'. צעירים אלה נולדו אל פירות הבאושים, בלי שהיו קודם בגן העדן. קשה לסחוט אותם על חשבון אופוריות העבר. הם נמצאים בקדמת החברה המודרנית. הם מקובלים ומשולבים. הם הגיעו אל השיא העולמי דווקא בשל קבלתם כיחידים וכיהודים אל המכלול האנושי הלא יהודי שסביבם. בכל יום שעובר הם מתרחקים עוד מעט אל מעבר לתהום הקיומית הנפערת בין הדור שנולד שם ובין הדור הישראלי כאן, שהתרגל למלחמה וספיחיה והפך אותם לטבעו הראשון. באופן פרדוקסלי הצליחה יהדות המערב להגשים את החזון הציוני ולהשתחרר מהבידול והבידוד שהיה נחלת הדרות שקדמו לנו, בעוד הישראליות לכודה ומוקפת חומות של פסיכולוגיה ועוינות כמו היתה לעיירה ולגטו הגדולים ביותר אי פעם בתולדותינו.

אך למרות היפוך התפקידים הגדול של גולה משוחררת וריבונות כלואה, ניתן להבחין בתוואיו של קו הרקיע הבא. ישראל והתפוצות חדלים להיות מושגים גיאוגרפיים והופכים להיות מציאויות נפשיות ופסיכולוגיות, ירושלים ובבל בהגדרות חדשות לחלוטין. ירושלמי הוא מי שחי את חיי הפְנים המסתגרים והמתבדלים של הקיום היהודי, ובן בבל יהיה לא אחת מי שחי בממשקים הנפתחים והמתפתחים שבין הציביליזציה היהודית לתרבויות העולם בפתיחות, באוניברסליות ובהומניזם. מסתבר שבעולם שבו נופלים כמעט כל הגבולות הישנים, מוגדרים מחדש גם הרבה גבולות חדשים. וכמו תמיד, היהדות והיהודים נמצאים בקדמת השינויים. במובן הזה ניתן להגדיר כירושלמים סגורים את מרביתם הלא מבוטלת של יהודי מונסי בארצות הברית או גולדרס גרין שבבריטניה בדיוק כשם שיש לקבל לא מעט מהתל אביבים כאוניברסלים, אנשי בבל החדשה. ה"אנחנו" החדש חוצה גבולות ואוקיינוסים, ו"ההם" החדשים יכולים להיות יריבים קיומיים מעבר לרחוב. 

אברהם בורג ישוחח על האתגר הציוני לדורותיו  בסדרת מפגשים עם חוקרים, אנשי מעשה ורוח ומובילי דעת קהל על ציונות ועל קיום יהודי.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus