דיו אדם
דיו אדם
social
facebook whatsup email tweeter
24.7.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
ביותר ממובן אחד היה אדם ברוך איש עט וספר: אושיית עיתונות ותקשורת, מבקר אמנות וספרות, ולא פחות מכך משוקע בעולם ההלכה והשיח היהודי. מאיר עוזיאל על החיים הכפולים והמשולשים של איש שהותיר כאן חותם בל יימחה

אדם ברוך היה בעצם אמור להיות מסוגל לקרוא את הכתבה הזו מיד עם פרסומה. הוא היה אמור להיות בחיים עכשיו, בן 66. אבל הוא נפטר ב-2008, מסיבוכים במחלת הסוכרת. לא דבר שאדם ימות ממנו במאה ה-21.

חיים קצרים. אבל כפולים ומשולשים, הוא היה הרבה בני אדם. אף פעם לא ידעת מי זה אדם ברוך האמיתי. האם הוא חילוני-נהנתן ושמאלני ניו יורקי או מתמיד יהודי שעוד לא עזב את מאה שערים? האם הוא עדין, בעל רגישות נדירה, או חריף וחותך וחורץ גורלות אדם באכזריות עיתונאית? ומה פתאום הוא מתחיל לכתוב הלכות מתוך ספרי קודש בעיתונות סופי השבוע התל אביבית בכל נימיה? כששאלת אותו שאלה לא ידעת אם התשובה שתקבל תהיה מעולם הצילום האמריקני או מהגות רבני ימי הביניים.

 dm_brvk_rshy
מנהיג רוחני. ברוך

הנה דוגמה: שאלו אותו במשאל למוסף תרבות "מה השיר הראשון שנטבע בזיכרונך?"  התשובה היתה יכולה להיות ממרדכי גלדמן ופנחס שדה ועד יאיר הורוביץ שהוא אהב מאוד, וזו גם היתה תשובה מתואמת עם ציפיות המוסף לתרבות ואמנות של הארץ, אבל הוא ענה, כי זה היה אדם ברוך של אותו רגע:  "'אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג / נפשי חמדה בצל ידך, לדעת כל רז סודך / מדי דברי בכבודך, הומה לבי אל דודיך'. השיר נקרא 'שיר הכבוד' כי כולו כבוד השם ותהילתו, שאי אפשר להכיל אותם בתיאור ובכינוי. ובפי העם הוא נקרא: 'אנעים זמירות', לפי פתיחתו. השיר מיוחס לר' יהודה החסיד. הוא מושר בשיטת חזן-קהל בפי ילד העולה לבימה, בסיום מוסף של שבת. בן שבע שרתי אותו כחזן קטן בבית הכנסת 'אוהל שרה' שבשכונת מאה שערים. פחד ותענוג כאלה לא אראה עוד. כל אותו לילה שרתי אותו במיטה".

את כל הסתירות האלה קשה ליישב, אבל לפחות יש ודאות אחת: אם הוא היה בחיים הוא היה ממשיך להיות האדם הבולט ביותר בכל תחום תקשורתי ותרבותי שבו היה נוגע. כשהוא היה בשטח, כולם התייחסו אליו – כולם – כאל מנהיג רוחני תרבותי. חיקו בלי אפילו לשים לב לכך את סגנונו בכתיבה, בחשיבה, בטעם.

בין ספרות לעיתונות
שמו האמיתי הוא כידוע ברוך מאיר רוזנבלום. הוא נולד במאה שערים בירושלים בכ"ו בניסן תש"ה - 9 באפריל 1945. משפחה דתית עם נגיעות אמנותיות. אביו היה סוחר יודאיקה (וגם משפטן ומנכ"ל משרד הפנים מטעם "המזרחי"). הוא לא כותב הרבה על אביו (אם כי מזכיר הרבה את מומחיותו ביודאיקה), גם לא על אימו, שקראה כל שורה שהוא כתב. אם הוא מזכיר דמות ממשפחתו שוב ושוב הרי זה סבו מצד אימו הרב יצחק יעקב וכטפויגל, מי שהשפיע עליו עמוקות והיה ראש ישיבת מאה שערים ואב בית הדין לקהילות האשכנזים. גם סבתו מוזכרת הרבה בכתיבתו.

הוא למד במדרשיית נעם בפרדס חנה וגם בישיבת חברון. ואז לפני גיוסו, בחר במסלול העתודה האקדמית, ולמד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. אז גם החלו לקבל במערכת מוסף הספרות של "הארץ" ביקורות ספרים מהוקצעות, חדות ביטוי, בסגנון מבריק, מאחד שחתם אדם ברוך (אולי כדי להימנע מהצורך לקבל אישור מהצבא על כתיבה בעיתון). מדהים לקרוא כמה יכולת ניסוח וביטחון בקביעה מה נכון ומה לא נכון בספרות יש ברשימות האלה שנכתבו אחרי הכל על ידי ילד כמעט, חייל, ועוד אחד שלא גדל בתוך עולם הספרות.

אותו חייל גם החל לשלוח סיפורים קצרים. גם הם פורסמו. אגב, אחד מהם הוא על סוחר יודאיקה ועל גילגולן של ידיים לספר תורה, עם סוף מפתיע – הכל בקיצור ובקודים שכבר מעידים על הסגנון של אדם ברוך לימים. מכאן החלה הקריירה של אדם ברוך בעיתונות.

הכתיבה שלו בעיתון, בשמו ובחתימתו, היתה ברובה הגדול משהו שיותר קרוב לספרות מאשר לעיתונות. לפעמים ממש סיפורים קצרים שלא שייכים בכלל למושגי האקטואליה של העיתונות. עם זאת, הוא היה עורך עיתונות שהאקטואליה חסרת הנשימה היא נשמת אפה. הוא היה גם עורך שלי.

בין הישראלית ליהודית
אדם ברוך עצמו היה אחד מאלה שנשאבו על ידי טבעת העולם החיצוני. הרבה פעמים הוא התבטא ביחס לשני העולמות האלה. הוא טען שאלה שתי שפות: ישראלית ויהודית והוא רוצה לחבר ביניהן. ייתכן שהמשימה הזו חייבה אותו ראשית לרכוש מעמד מוביל בעולם של השפה הישראלית, ואז לדרוש שיקשיבו לדבריו ביהודית.

הוא היה עורך-מייסד של כתב העת "מוניטין". הוא הביא כך את עולם המגזינים הניו יורקי לישראל, זאת אומרת את סגנון הכתיבה השחצני וקצר הרוח, העיצוב המודע לערכו, ובעיקר: היחס לצילום עיתונות כאל אמנות. אבל "מוניטין", למרות המוניטין שלו, נסגר מחוסר קוראים, כך גם פרויקטים עיתונאיים אחרים של אדם ברוך ("חדשות", "ששי", "אנשים"). מה שלא מנע ממנו להיות בר הסמכא הכמעט-עליון בתחום העיתונות והוא היה לעורך ראשי של "גלובס",  היה עורך "7 ימים", מוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", וגם עורך ראשי של "מעריב". 

 dm_brvk_mvnk
העורך שלי "במעריב"

כשהוא היה העורך שלי ב"מעריב", נכנסתי יום אחד לחדרו, ואחרי שדיברנו על נושאי עבודה, הוא הביט בי במבט שלו, שמיועד להצמית אותך, ואמר בקול די חריף, שהיה בו מראש ייאוש ממני ומהעולם בכלל: "אתה קורא בכלל את הדברים שכתב סבך, הרב עוזיאל?", אמרתי לו שאני תמיד קורא, מאז ילדותי ובכל שנה מבין מעט יותר. הייאוש שלו ממני לא פג נוכח תשובה זו. הוא תבע ממני להכיר גם ענק רוח כרב קפאח ואמר לי: "אני פותח כל יום בדף גמרא".

ידעתי שהוא מכיל הרבה יותר ממני את אוצרות הרוח של היהדות, וכשראיתי את ספריית ספרי הקודש בביתו הבנתי עד כמה אני רחוק ממה שהוא מקדיש לעולם הקודש והחוכמה היהודיים. הבנתי עוד יותר כשקראתי קטע זה שאותו כתב, שכותרתו "הרב עוזיאל" (מתוך הספר "בתום לב"; אני מביא אותו כאן בקיצור קל ובשינויי הבהרה קלים):

"בכסף מלא קניתי מסוחר ספרים וכתבי יד את מכתבו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, רב ראשי לקהילת יפו ותל אביב באותה תקופה, לר' יצחק יעקב וכטפויגל, בעניין דין חליבה בשבת.

והמכתב של הרב עוזיאל הינו מכתב מודפס בן שישה עמודים, עם קצת תיקונים בכתב יד, חתום בסופו בכתב ידו. ותמיד ר' יצחק יעקב דיבר בשבח הרב עוזיאל, על תורתו ועל מתינותו.

ומכתבו של הרב עוזיאל שמור אצלי במעטפה מיוחדת, הנתונה בתיק מסמכים מיוחד, ומדי פעם אקרא את המכתב, וכשלא אקרא אלטף את פני המעטפה."

 כתב: מאיר עוזיאל שגם עורך ומנחה ערב מיוחד בבית אבי חי המוקדש ליצירותיו של אדם ברוך

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי    

אפשר להתוודע לקשריו של אדם ברוך עם המקורות היהודיים גם כאן 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus