בין כיפה לכפייה

מוסד האֵם שלי, אוניברסיטת בר אילן, כיכב השבוע בכותרות. בכלי תקשורת רבים דווח כי סטודנט חילוני "נזרק" משיעור יהדות על ידי המרצה כי סירב לחבוש כיפה. הידיעה התפשטה במהירות גם ברשתות החברתיות ועוררה מבול של תגובות שמחו על הכפייה הדתית באוניברסיטה ועל השפלתו של הסטודנט. בדיונים שהתפתחו בעקבות המקרה טענו סטודנטים חילונים רבים שהם מרגישים לא נוח עם הדרישה לקחת קורסים ביהדות, שנראית להם מיותרת ולא נחוצה להשגת התואר.

הכול צפוי

כשלמדתי בבר אילן לתואר שני, חויבתי גם אני לקחת שני קורסים ביהדות. האחד היה רדוד ושטחי למדי, והאחר היה מרתק ומעשיר. זה מה שקורה פעמים רבות בלימודים אקדמיים: לא כל הקורסים מעניינים כל כך, ולפעמים האוניברסיטה מחייבת סטודנטים להשתתף גם בקורסים שהם לא היו בוחרים בעצמם ואינם שייכים ישירות לתחום הלימודים שלהם. ההחלטה מה תכלול תוכנית הלימודים היא הפריווילגיה של כל מוסד אקדמי, והיא מבוססת על מדיניות המוסד. אם כך, הטענה של חלק מהסטודנטים ש"לימודי היהדות לא רלוונטיים לתואר שלי" אינה משכנעת. 

• " "אוניברסיטת בר אילן אינה מסתירה את העובדה שהחזון שלה הוא שילוב של לימודים אקדמיים והנחלת ידע בדת ובתרבות היהודית. הכפייה הדתית, אם אפשר לקרוא לה כך, מובנית מלכתחילה בתוך המערכת" "

הבעיה האמיתית היא האופי של הקורסים ביהדות: האם נכון למוסד אקדמי לנהל שיעורים בסגנון של בית מדרש או בית כנסת? האם העובדה שהסטודנטים לומדים תכנים השאובים מהדת היהודית צריכה לחייב אותם לאמץ פולחנים שזרים להם כחילונים? יש בהחלט מקום לדון בשאלות האלה בהקשר הרחב של הצביון הדתי של בר אילן. עם זאת, נראה כי ה"עליהום" התקשורתי על בר אילן והטענות שהמוסד הוא כביכול מעוז חשוך של כפייה דתית מוגזמים לחלוטין.
צילום פלאש 90

ראשית, אם סטודנט מגיע לבר אילן ומופתע מהדרישה ללמוד קורסים ביהדות בכיסוי ראש, הרי שהוא לא טרח לקרוא את הכתוב באתר האינטרנט של בר אילן או בחוברת ההרשמה. ראשית, האוניברסיטה אינה מסתירה את העובדה שהחזון שלה הוא שילוב של לימודים אקדמיים והנחלת ידע בדת ובתרבות היהודית. הכפייה הדתית, אם אפשר לקרוא לה כך במקרה זה, מובנית מלכתחילה בתוך המערכת. סטודנטים שאינם טורחים לברר באיזה מוסד הם מתכוונים ללמוד ואינם מוודאים מראש שדרישות המקום מתאימות להם פשוט לא עשו את שיעורי הבית שלהם ויכולים להאשים רק את עצמם. בהשאלה, אם על ספסל מופיע שלט מאיר עיניים "זהירות - צבע טרי!" והתעקשת להתיישב עליו, אל נא תתפלא שמכנסיך התלכלכו.

שנית, בירור לעומקם של דברים מגלה שהסטודנט לא "נזרק" מיד מהקורס, אלא התבקש לעזוב רק בשיעור השלישי, לאחר שהמרצה ויתר לו פעמיים והסטודנט התעקש להמשיך להתנגד לדרישתו לחבוש כיסוי ראש. כל הסטודנטים בבר אילן חותמים על תקנון, שבו מצוין במפורש שהם חייבים לחבוש כיסוי ראש בשיעורי יהדות, ולמרות זאת, יש לא מעט קורסי יהדות שבהם המרצים לא מתעקשים על התקנה הזו. אני אישית השתתפתי בשיעור יהדות שבו לא כולם חבשו כיפות ואיש לא התבקש לעזוב. אף על פי שלאוניברסיטה יש לגיטימציה מלאה לאכוף את התקנה שקבעה, היא לא מתעקשת לעשות זאת מתוך התחשבות בסטודנטים החילונים. בתגובת האוניברסיטה לתלונת הסטודנט נאמר בפירוש שהוא יכול לבחור בקורס אחר, שבו המרצה מאפשר השתתפות גם ללא כיסוי ראש. זו לא דוגמה לכפייה דתית, אלא לפשרה ראויה.

והרשות נתונה

אני מתנגדת נחרצות לכפייה דתית, והייתי שמחה מאוד אילו הסעיף בתקנון של בר אילן, שמחייב כיסוי ראש בקורסי יהדות (שכאמור, לא נאכף בכל המקרים), היה מבוטל. כך הסטודנטים החילונים לא היו צריכים לעשות שקר בנפשם, והקורס היה מוקדש ללימוד אקדמי בלבד ולא לפולחן. עם זאת, לא נראה לי שהשיטה היעילה ביותר למחות נגד הסעיף הזה היא התרסה דווקאית כלפי מרצה ספציפי שידוע כמחמיר בנושא, אלא הידברות והגעה להסכמה. האוניברסיטה כבר הוכיחה שיש לה יכולת להתגמש ולבוא לקראת הסטודנטים החילונים. זו תהיה איוולת לא ללכת בנתיב הזה.