בקצה כל תמונה משפחתית יושב פלסטיני כפות

מימין ועד שמאל, כולם מזועזעים מהתמונות שבהן מופיעה החיילת במיל' עדן אברג'יל עם פלסטינים. הזעזוע, המלווה באצבע מאשימה לכיוונה של עדן, נועדו ליצור הפרדה: יש את עדן - ויש אותנו. וממה בעצם מזדעזעים המזועזעים? מכך שהחיילת הצטלמה מחויכת ליד עצירים כפותים, שעיניהם מכוסות  בפלנלית.

בוא ננסה להבין את הגינוי הנרחב: במידה שהחיילים מחייכים, צוחקים, משחקים שש-בש, שומעים גלגל"צ סמוך לפלסטיני כפות עם פלנלית על העיניים - אבל לא מתעדים את זה - הכל בסדר. מתי זה נהפך למזעזע? כשבאותו הפריים מופיעים גם החייל וגם הפלסטיני. הרי אם הייתה עדן מצלמת את הפלסטינים ללא נוכחותה, לא היו קמים קולות מחאה רבים כל כך.

המסקנה המתבקשת היא: חייכי מחוץ לפריים. כל עוד החיוך נמצא מחוץ לפריים, אנחנו יכולים להישאר רגועים. בפריים יככב פלסטיני (מלה נרדפת לטרוריסט) במצבו הטבעי של טרוריסט (כלומר פלסטיני): כפות עם כיסוי עיניים. היד הכופתת תימצא מחוץ לפריים, ועמה גם כל סיכוי לרגשות אשמה. הישראלי מעדיף לחשוב שהפלסטיני כפת את עצמו. 

אנחנו שולחים בני ובנות 18 לעשות את מעשי העוולה האלה. למה אנחנו מצפים מהם? שלא יצחקו? שלא יחייכו? אף אחד מהמגנים לא היה מעז לומר שבזמן שפלסטיני נמצא במצב משפיל במחסום, החיילים צריכים להיות שותפים לרגשותיו ולהפסיק לחייך ולצחוק. הכיבוש מצליח כל כך דווקא בגלל יכולתם של הישראלים לתפוש אותו כך, באופן שלא מחבר בין חיוכו של הכובש לסבלו של הנכבש.

הרי מה שעדן חשפה בתמונה יכול להיחשף בכל אחד מהאלבומים המשפחתיים בבתינו: בכל פינה של תמונה משפחתית מחויכת נמצא פלסטיני כפות. בניגוד לתמונות שהציגו חיילים אמריקאים מתעללים בעצורים עירקים, התמונה של עדן לא חושפת התעללות עודפת בעצירים (כלומר, מעבר להוראות הצה"ליות). היא חושפת בפנינו את המציאות הישראלית. איש לא צועק נגד הפלנלית על העיניים, או הידיים הקשורות, אלא על כך שעדן מחייכת בצד הלא נכון של העדשה.
 

עדן אברג'יל - העם איתך

השיירה עוברת בלי מלה על הכיבוש
הכי קל להיטפל לחיילת פשוטה ולהציג את המקרה שלה כקיצוני, אבל אנחנו כבר מזמן לא מופתעים מעדויות המוכיחות שהתנהגות מסוג זה רווחת בשטחים. הזעזוע הוא חלק ממנגנוני הזיוף שנועדו להציג את החברה הישראלית כחברה מוסרית.

איש מהמזועזעים לא מחה על כך שאנשים אלה יושבים (שעה? שעתיים? יומיים?) כפותים ומכוסי עיניים. האם הכרחי לקשור את ידיהם ולכסות את עיניהם בפלנלית? כמובן שלא. אך על כך איש אינו מוחה, מכיוון שהרבה יותר קל לקעקע את שמה של עדן אברג'יל כחיילת שסרחה, מאשר להתמודד עם הסירחון של הצבא.

אז התקשורת מחייכת על חשבונה של עדן אברג'יל, עדן אברג'יל מחייכת בשם כולנו על חשבונם של הפלסטינים, השיירה עוברת, ואף מלה על הכיבוש. עזבו אתכם מכל הביקורתיות הזאת, הכי אחלה וסבבה פה.

כתב: בעז יניב 
יניב הוא משורר, אקטיביסט פוליטי וחברתי ואחד מעורכי כתב העת "דקה"
לתגובות: editor@bac.org.il