כלה עם זר ערבות. ליאורה מזיג התפיסה החרדית המודרנית רואה בעבודה מכשיר לפרנסה, ולא ערך בפני עצמו. לעומת זאת, תפיסות ציוניות-דתיות ואורתודוקסיות מודרניות החיו מחדש את ערכי "תורה ועבודה" כערכים מקבילים, שמימושם נתפס כיעד בפני עצמו. בדומה, גם ההתייחסות לאמנות בחברה הדתית היום נעה בין תפיסה חינוכית-פרקטית, הרואה באמנות מכשיר חינוכי או אמצעי פרנסה, לבין תפיסות אחרות, העולות לאחרונה ומציבות את העיסוק באמנות כערך בפני עצמו.
התפיסה הרואה באמנות מכשיר ולא ערך עולה לא פעם בראיונות עם אנשי חינוך, בעיקר בתיכונים הדתיים. כך, לדוגמה, מסבירה אורית בלוך, ראש האולפנה צביה יצירתית, כי הריקוד שנלמד במגמת המחול שם אינו מטרה בפני עצמה: "הריקוד במגבלות ההלכה יכול לעזור לצמוח מבחינה תורנית ורוחנית". חוקרת התיאטרון רינה רוטלינגר-ריינר ציינה כי לדעת רוב הרבנים שעמם שוחחה, אין מקום לתיאטרון ככלי לביטוי אישי של היוצרים, אלא רק להעברת מסרים חינוכיים. האמנית אורית אדר-בכר, ראש מגמת האמנות במכללת אמונה, סיפרה כי בתחילת עבודתה במכללה חשה שאין לתלמידות לגיטימציה לבטא את עצמן "עד הסוף" ולפנות לקריירה בתחום האמנות.
דוגמה ליחס הזה יכולה לשמש בחירת החלל שהוקצה לתצוגות אמנות במכללת ליפשיץ - המסדרון - שתורמת לחיזוק התחושה שהתחום שם נתפס כשולי או כמותרות.
בשביט, מכללה חרדית לבנות בירושלים, משתמעת תפיסת העולם מעצם הגדרת התחומים הנלמדים במקום: לא מלמדים שם קולנוע אלא צילום, לא עוסקים בתיאטרון אלא בדרמה, ובמקום ריקוד או מחול מעדיפים להשתמש במונח תנועה. בדומה, במכללה לבנות בבית וגן מסווגים שיעורי האמנות של האמן טוביה כץ כלימודי משאבי למידה.
בספר "מדריך תורני לאמנות", שכתב יוצר חרדי בשם יואל שוורץ, מסכם המחבר את הדברים כך: "האמנות כשלעצמה אין בה ערך, ואף סכנות רבות יש בה, וחשיבותה היא רק כשהיא משמשת כאמצעי לעבודת ה'... ביקור בתערוכות חייב להיעשות רק לצורך לימוד מקצוע או לימוד היסטוריה וכדומה".
ניצני המהפכה
דבורה נחום-שריג. ללא כותרת בתקופה האחרונה מפעמת רוח חדשה בעיסוק באמנות החזותית בחברה האורתודוקסית המודרנית, ודומה שאלו ניצנים של מגמה שכבר נתנה אותותיה בתחומים אמנותיים אחדים (בעיקר בקולנוע ובשירה, ומעט גם בתחום הספרות) - ניצנים שעשויים להוליד מהפכה תודעתית ומעשית של תפיסת האמנות החזותית בעולם זה.
באחרונה העלו כמה רבנים את האפשרות לשילוב היצירה האמנותית בישיבות גבוהות לא רק כמכשיר חינוכי-פרקטי, אלא כמסלול נוסף לעבודת ה'. ישיבת שיח מיסודם של הרב שג"ר והרב יאיר דרייפוס מגדילה לעשות, ומתעתדת להקים בשנה הקרובה תוכנית לתלמידי ההמשך שלה, שבה, בין השאר, ילמדו התלמידים בקביעות תולדות האמנות (במגבלות ההלכה), יפגשו אמנים ויבקרו בתערוכות עכשוויות.
אחד החידושים הגדולים בתחום הוא העיסוק של גברים דתיים במחול ובתיאטרון. בית הספר לתיאטרון-מחול לגברים, כל עצמותי תאמרנה, הוא גלגול של קבוצת תלמידים מישיבת ההסדר במעלות, שביקשו ללמוד תיאטרון וקיבלו את ברכתו של ראש הישיבה שם, הרב יהושע ויצמן. הקבוצה התחילה לעבוד במרכז לתיאטרון עכו, ולאחר מכן המשיכה בסטודיו באוניברסיטת תל אביב. כעבור שנתיים העלתה הקבוצה הפקה בשם "בואי כלה", שהוצגה בפסטיבל עכו, בפסטיבל בברלין ובמקומות נוספים באירופה. בתקופה האחרונה הציגה הקבוצה במתחם המעבדה בירושלים.
גם תיאטרון אספקלריא הוקם במטרה להציג יצירה השואבת את מקורותיה מעולם הערכים היהודי ולהעלות את מודעות הציבור הדתי לתרבות זאת. התיאטרון מציין כעת עשור לקיומו, וחוגג את סיום המחזור הראשון של כיתת הנשים הפועלת במסגרתו.
מתיחות ופתיחות
אורית אדר-בכר, יוצרת שחזרה בתשובה בשנים האחרונות, היא, כאמור, ראש המגמה לאמנות במכללת אמונה בירושלים. יוצרת זו היא דוגמה לתופעה חדשה - חוזרים בתשובה שלא נוטשים את עיסוקם הקודם באמנות וממשיכים ביצירה איכותית גם בחייהם החדשים. אדר-בכר אצרה בשנה האחרונה כמה תערוכות במכללה, והיא נוקטת בפרקטיקה מעורבת: לצד תערוכת הסטודנטיות היא מציגה תערוכות של אמנים בשלים, שיצירתם כלל אינה נוגעת לעולם או לשיח הדתי.
אביגיל פריד. ללא כותרת
במקביל ל"פוטו רצח" הוצגה תערוכת סטודנטיות, "מצע אחר", שכללה עבודות שנוצרו על מצע לא קונבנציונלי. הסטודנטיות השתמשו בכל הבא ליד: קירות, בגדים, ריהוט, פחים. בעבודת הווידיאו של רינה שמיר, למשל, מעשה של ספונג'ה משמש כעבודת ציור.
החלל שבו הוצגה "שתי וערב", תערוכות הבוגרות של מגמת האמנות במכללת אמונה, הוא הישג בפני עצמו - זהו חלל מעניין ומרווח, שהוכשר לצורך הצגת התערוכה במתחם המעבדה בירושלים. הטקסטים המהוקצעים המתייחסים לעבודות בדף התערוכה הם פריצת דרך למוסד, ומותאמים מאוד למגמת הצגת תערוכת בוגרות. יש שם תיאור בהיר ואינטליגנטי של תהליכי היצירה, לרוב ללא ניסיון להציג את העבודות כאילוסטרציה וכמצע לרעיונות.
המתח בין יצירה משוחררת לשיח מוגבל עולה לא פעם סביב היצירה הדתית. העמדת העבודה "רקומה" (מיצב פיסולי ווידיאו) של טל חדד בתערוכה לוותה במתח כזה, ונדרשו כמה פשרות - בינה לבין עצמה וגם בינה לבין המוסד - עד ההגעה למוצר המוגמר. חדד משלבת שיח מסורתי עם שיח נשים עכשווי: מחד היא רוקמת, בהתאם ל"מלאכת נשים" ולממד הפמיניסטי שקיבלה מלאכה זו מאוחר יותר, ומאידך, מלאכת הרקמה שלה מתקשרת לעובדה שתרומתן של נשים למרחב המקודש בבית הכנסת הצטמצמה בעבר לרקמת פרוכות ומעילים לספרי תורה. הטקסט האישי והאינטואיטיבי שרקמה חדד, וגם דימוי המחוך שעליו הוא נרקם, מתייחס לקשר המורכב שבין אשה לגופה ומתחדד על רקע המצע הדתי של האכסניה.
ככלל, יש לציין כי העיסוק הרב של נשים דתיות בזהות נשית מתחבר אמנם לשיח הפמיניסטי המתחדש בחברה הזאת (ואפילו השיח הנשי המזרחי עולה שם לא פעם), אבל הקשר שלו לשיח הפמיניסטי הכללי הוא מדומה. נראה כי העיסוק בזהות נשית מחפה לא פעם על המחסור המשווע בדיבור על יחסים בין המינים בחברה הדתית.
ראויה לציון. שמלת השבת של... בת שבע מלול
כך, למשל, העבודות ב"יוצר אור", תערוכת הבוגרות של המגמה לאמנות פלסטית בבית הספר החרדי לאמנות אמן בירושלים, חסרות את המתח המפרה שבין קדושה לחולין ובין הנשגב ליומיומי. התצוגה שם מלמדת גם עד כמה אין תחליף ללימודים, ניסיון ותהייה של שנים כדי ליצור יצירה ראויה (הסטודנטיות לומדות במוסד שנה או לכל היותר שנתיים). הטקסטים של היוצרות אילוסטרטיביים מאוד, וראוי היה שלכל הפחות יצוינו בהם חומרי העבודות והטכניקה שלהם. אחת הסדרות שהוצגה בתערוכה היא תרגיל של התלמידות בנושא מגזרת הנייר המסורתית, אלא שהווריאציות שהן יצרו לא חידשו הרבה על המדיום המסורתי.
אך אחד הדברים המעניינים בתערוכה הוא המנעד של אידיאולוגיות דתיות שמקבצת המחלקה - עבודה שמתאפיינת בהלך מחשבה לא חרדי (כמו מגדל השמירה המצופה אדמה של ערגה ברטלר) יושבת לצד עבודה שמזכירה תפיסות חרדיות קלאסיות (העיסוק בגאולה וגלות כתימות שבנפש, ולא כציוני מקום, בעבודה של רבקה חסיה גולד). יצירה מעניינת ראויה לציון היא עבודתה העדינה של בת שבע מלול, שנוצרה על ידי גזירה וקיפולי נייר. זהו מקבץ מיניאטורות שמדמות שמלות כלה עשויות נייר על רשת לולים. גם הרישומים של אילה צור מטפלים בנושא הורות ומשפחה במבט שאינו שכיח בשדה האמנות - צור רשמה, ללא כל סקפטיות או ביקורתיות, תחנות בחייה של אשה חרדית, שכולן נסובות סביב ילודה ובניית משפחה.
גאולה. רבקה חסיה גולד העבודות בתצוגה של מגמת הצילום במוסד נדמו ברובן כתרגילים פשוטים על נושאים כגון אור, יום ולילה, נוף, טבע דומם, סצינות רחוב, חיות ופורטרטים. היו שם הרבה ייצוגים של יופי, אבל מעט מאוד טיפול במכוער, בבזוי או בשפל. בוגרות מגמת הקרמיקה גם הן יצרו עבודות רבות ששואבות את המוטיבים שלהן מעולם הטבע, וגם עיבודים של נושא "סיר הבישול". מגמת צורפות נראית כמגמה הפרקטית ביותר במקום - בתערוכה הוצגו עבודות יודאיקה, תכשיטים לנשים ואביזרי שולחן. מגמת אמנות המזון השתלבה בצורה משונה בתחומי האמנויות, וצילומי המוצגים שם לא התעלו מעבר לקוריוז.
תערוכת תלמידי הקורס "עיצוב מולטימדיה ואתרים", שנפתח השנה לראשונה במכללת אורות ישראל, הוצגה בקמפוס מורשת יעקב ברחובות. בתערוכה בולטת ביקורת חריפה של התלמידים, הבאים מהעולם הדתי-לאומי, על העולם החרדי. רענן זמר שילב בכרזה דימוי של הכותל המערבי עם החומה שעל עטיפת אלבום הרוק של פינק פלויד, "The Wall". הדמות השואגת מתוך החומה מציגה, לדברי היוצר, את אנשי המגזר החרדי כעוד אבנים בחומה שבונים עסקני המגזר במטרה להפריד את החרדים משאר הציבור הישראלי. הכרזה "כולם קדוּשה" של רז יהונתן מצטטת מילים מתפילת "קדוּשה", שהפכו בשנים האחרונות לשיר רוק חסידי עכשווי: "יחד כולם קדושה לך ישלשו". יהונתן יצר וריאציה על הציור המפורסם "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים" של הצייר היהודי-פולני מאוריצי גוטליב, ובתוך היצירה המקורית שילב את פניהם של סלבריטאים ישראלים.
אחד המוסדות המעניינים ביותר בהקשר הנדון הוא בית הספר לצילום, מדיה ומוזיקה חדשה ע"ש נגר במוסררה. המוסד אינו דתי, אבל רבים מתלמידיו הם בוגרי החינוך הדתי, והם יוצרים שם מתוך עולמם התרבותי וללא שום אפולוגטיקה. דומה שדווקא המתח שבין העולם הרחב לעולמו האישי של התלמיד, לצד הפתיחות שמחייב המפגש הזה (המאפיינת את המוסד), הם יסודות מפרים, שמהם נובעת יצירה מעניינת.
קול שונה בשיח
אבנר בר-חמא הוא הדמות הבולטת ביותר בפעילות למען הפרחת השממה האמנותית בציבור הדתי. יוזמתו להציג תצוגות אמנות במסדרון מכללת ליפשיץ בירושלים, והרעיון להקים בית ספר דתי לאמנות באוניברסיטת בר-אילן, מתווספים לפועלו בתחום זה. כעת מוצגת במכללת ליפשיץ תערוכה של תלמידות שהנחה בסדנה בשנה האחרונה.
בדף התערוכה מאופיין התהליך שעברו היוצרות כ"תהליך הינתקות מהציור המסורתי-המתאר (שמאפיין בדרך כלל את העיסוק האמנותי העיקרי בפלח רחב של הקהילה הדתית היוצרת), לציור העכשווי-המביע", אלא שלמעשה, רוב העבודות המוצגות בתערוכה אינן ציורים כלל. נוסף לכך, דומה שזוהי הגדרה גסה מעט לציור עכשווי. למעשה, כל ציור, גם הציור הריאליסטי ביותר, מביע (לא פעם במודע) הרבה יותר מאשר מתאר. דומה שהדברים שם מכוונים לעובדה שלימודי אמנות אצל דתיים מצטמצמים לא פעם רק לציורי דיוקנאות, נופים וטבע דומם, או למצער, מכוונים להקניית מיומנות מוגבלת של ציור דיוקנאות רבנים או ציורים בעקבות סיפורי חסידים (כפי שכתב לי בר חמא בעבר).
בטקסט התערוכה מוזכר "תריס", ספרה של אמילי עמרוסי (לשעבר דוברת מועצת יש"ע), שראה אור באחרונה. בר-חמא משווה בין ההצצה לחיי המתיישבות בשומרון שמאפשר הספר לעבודות המוצגות בתערוכה. עמרוסי טוענת שהמתנחלות "נראות בדיוק כמו כולן" (אם כי לדעתי, יותר משהספר מגלה דמיון בין התרבויות, הוא מגלה תפיסות צרות, חד-ממדיות וקלישאתיות של המחברת את התרבות התל אביבית החילונית), ובהתאמה, נכתב כי גם בתערוכה מוצגות עבודותיהן של "אמניות המקיימות בגילוי לב ראוי להערכה דיאלוג עם עצמן ועם החברה שממנה הן באות".
הטקסטים שכתבו היוצרות על יצירותיהן מגלים עולם מינוחים ושפה שונה לחלוטין מאלה הנהוגים בשיח הנפוץ בשדה האמנות הכללי. היוצרות מסבירות את עבודתן, משתמשות בביטויים יהודיים כמו "עולמות עליונים", "שכינה", "פנים" ו"קדושה", אבל עוסקות מעט מאוד בפשר השימוש שלהן בחומר ובעיצובו. ככלל, כשאמנות עושה את מה שניתן לומר טוב יותר במילים, היא נופלת לפח הקלישאה. מעבר לכך, הטקסטים של היוצרות מבהירים עד כמה חסרה החברה הדתית אוצרים, כותבים, מבקרים ותיאורטיקנים טובים, שידובבו את היצירות מתוך אינטראקציה עם שפת מחקר, ביקורת ותיעוד עכשווית.
מגש הכסף. אסתר ליקסנברג בלוך
בר-חמא, האוצר והמורה, מציין כי תהליך הלימוד של הקבוצה בהנחייתו היה של יצירה דרך מטלות. ואכן, חלק מהעבודות המוצגות בתערוכה נראות כתרגילים ותו לא. אחד הנושאים העולים מהתערוכה היא שאלת מקומה של המגזריות בפרוגרמה האמנותית. בעוד יוצרים דתיים רבים שוללים את התפיסה הזאת, בר-חמא דווקא מצדד ביצירה מגזרית. לא רק שהוא רואה חשיבות בעידוד היצירה בעולם האמוני ובקרב מתנחלים, אלא הוא גם מעודד ליצור אמנות מתוך השפה והתכנים הייחודיים לעולם אידיאולוגי זה, ולאגד סביבם תצוגות. שם התערוכה שאצר במכללת ליפשיץ מדגים את האמור: "מביעה אומר - אמירה נשית מגזרית".
בר-חמא עושה לא פעם שימוש בשיח המקובל, הקובל על הדרת האחר (בהקשר זה, האחר הדתי) בשדה האמנות המקומית. עמדתו מתחדדת כייחודית לאור העובדה שלא פעם מסתירות יוצרות דתיות את השתייכותן לחברה הדתית מתוך תפיסה שהעניין לא רלוונטי ליצירתן או מחשש שיקוטלגו. דומה שגישתו והאסכולה שמתהווה סביבה מכוונות לא רק להרחיב ולאתגר את השיח המרכזי, אלא גם להציע לו אלטרנטיבה. הרוח הזו מעוררת לא פעם אנטגוניזם בעולם האמנות ההגמוני ואף בשיח שסביב האמנות בחברה הדתית. דבריו של גדעון עפרת ביחס ל"אמנות עם הכיפה", כהגדרתו, מדגימים זאת: "מרחב האמנות... ידחה את רוח הקולקטיב הערכי הנושבת מהמאמץ הנמרץ לכונן אמנות יהודית-ישראלית חדשה... זו האחרונה ערכית מדי בעבור תחום... שלא יסבול גישה ערכית". ביחס למגמה האמורה, שתכליתה ליצור אלטרנטיבה לשיח המרכזי, הוא קובע: "זוהי תופעה חדורה בהכרת ערך עצמה וביומרה (הפתטית לרגעים) להציב אלטרנטיבות להגמוניה של התרבות החילונית". דומה שגופים שאוריינטציה דתית אינה זרה להם (למשל, קרן עדי) מנסים לא פעם לבדל את עצמם מרוח סקטוריאלית זו.
קבוצה המורכבת ברובה מאמניות דתיות נפגשת בתקופה האחרונה בהנחיית ציפי מזרחי ואביבה וינטר, במטרה לייצר קול שונה בשיח המקובל. את מפגש האמניות הזה אפשר לקשור לרוח המדוברת. הקבוצה התגבשה עוד ב-2007, וקראה לעצמה "פורום אמנים בעלי זיקה ליהדות ולתרבות ישראלית". אחת הנקודות הבולטות באג'נדה שלה היתה העובדה שבשונה מהרוח המקובלת בשדה האמנות, הקבוצה שאפה ליצור מתוך לימוד המקורות שלא בדרך של התרסה. לאחר הפסקה ארוכה, נפגשו לאחרונה כמה מחברי הקבוצה המקורית שוב במגמה להציג יחד תערוכה בעתיד.
אחד מיוזמי המפגש הזה בעבר היה האמן (החילוני) אשר דהן, שפרש מהקבוצה לאחרונה. פרישתו של דהן מדגימה את האמור. לדבריו, המפגשים החלו בעבר ביוזמתו ובשיתוף מבקרת האמנות ציפורה לוריא, ואז הם עסקו בתכנים ובמפגש העמוק שבין יהדות לאמנות. הרב דב ברקוביץ הנחה לימוד משותף, שהוביל לדיון בין חברי הקבוצה על מהות היצירה. לתחושתו, הדבק בקבוצה היום מבוסס בעיקרו על פרוגרמה דתית ופוליטית, על תחושות של הדרה ועל חוויות של פגיעות ופליטות (בעקבות ההתנתקות), ומתרכז יותר בתכנים רכילותיים מאשר בערכים עמוקים. גם האמנית נעמי גפני מספרת על הפער האדיר בין המפגשים בעבר, שבהם השתתפה לוריא, לבין מה שמתרחש בהם היום. דומה שביסוד דבריה עומדת התובנה שהתאגדויות של אמנים הם דבר נצרך מבחינה פרקטית (תקציבים, אוצרים וכו'), אבל המכנה המשותף של "דתיים" אינו מצע איכותי לפריצת דרך מהותית. בר-חמא עצמו אומר בעניין זה: "לדעתי, המפגשים הללו לא מובילים לשום דבר".
ערבות - ערב רב. אסתר ליקסנברג בלוך
בולטת העובדה שלעומת רוח ההתאגדות, שקיימת אצל הדור המבוגר יותר, אמנים צעירים בוגרי החינוך הדתי שסיימו את לימודיהם במוסדות הכלליים לאמנות (כמו בצלאל והמדרשה) אינם מחפשים "חברותא" וקבוצת שייכות מגזרית, אלא יוצרים כחלק מהשיח הכללי ומציגים במוזיאונים ובגלריות. לוריא עמדה על כך עוד במפגש הראשון של הקבוצה ב-2007. היא טענה ש"רואים פריחה נפלאה בשטח בלי שתתהווה מסגרת פורמלית ממסדית", ותהתה: "אולי מה שאנו מנסים ליצור באופן מלאכותי כבר קורה ממילא?". למעשה, שנים של תצוגות ב"גלריה האחרת" לא הביאו לפריצה של היצירה מבית היוצר של הדתיים, וסביר להניח שכך גם יהיה בנוגע לגלריה במכללת ליפשיץ. יתרה מזאת: היצירה המעניינת ביותר הפורצת מבית היוצר של החברה הדתית היום אינה באה מבוגרי המכללות הדתיות או על בסיס התאגדויות מגזריות, אלא נוצרת על ידי הבוגרים הדתיים של בתי הספר ההגמוניים לאמנות, ועל בסיס יצירה אישית, שאינה מזוהה עם התאגדות אמנותית זו או אחרת.
דומה כי "דחיקת הקץ", המאפיינת את ההתאגדויות המגזריות סביב אמנות, מזיקה לתהליכים אישיים, ולמעשה חותרת תחת האג'נדה של בעלי העניין עצמם, דהיינו, אלה הרוצים בהתהוות הזאת. הניסיון "לעלות בחומה" בטרם עת לא ימוטט אותה, מן הסתם, אבל גם לא יזרז את ה"גאולה" המיוחלת.
שאלת אפשרות התפתחותה של אסכולה אמנותית דתית חדשה בישראל מזכירה דברים שכתב האמן היהודי לסר אורי בשנת 1901: "ברגע שתהיה כמיהה ביהדות לאמנות יהודית, יימצאו גם הכוחות היוצרים". מהפכה של ממש עדיין לא מתרחשת, אבל אין ספק שתהליכים מעניינים רוחשים, וכדרכם של תהלכי עומק, יש להם ענפים שונים ומתגלעות סביבם גם מחלוקות.
